עלווית לבנת-בטן (שם מדעי: Phylloscopus orientalis; השם בערבית: נקשארת רמאדייה) היא ציפור שיר קטנה ממשפחת העלוויות.[2][3]
תיאור המין
העלווית היא ציפור שיר קטנה שגופה מעודן, גדולה במקצת מהפשוש בן משפחתה. מסתה היא 8.5 גרם ואורכה בין 10 ל-12 ס"מ. היא שכיחה בעונות הנדידה בנופי עצים ושיחים ברוב אזורי הארץ. ציפור שיר זו חולפת בארץ באוגוסט- ספטמבר, ובמספר גדול עוד יותר, במרץ-אפריל .[2] אהבתה לעצים הגבוהים, והניתור הלוך וחזור בעקבות חרקים העניק לסוג כולו של העלוויות את השם -Scopus = צופה ו - phyllos = עלווה. פיצולו של המין לשני מינים, מערבי ומזרחי הוביל אל השם Orientalis = מן המזרח.
העלווית היא בינונית בגודלה, מגושמת. ראשה עגול וזנבה מלא. חלקי גופה העליונים אפורים ומגוונים באזורים ירוקים-צהובים מבריקים. גחונה לבן. ניכרת בעל-שת הצהבהב ובשולי הכנף (סוככות ואברות) הצהבהבות ירוקות - לעיתים בניגוד חזק לגב ולכתף האפורים.[3] עיניה כהות, גבת עינה לא מודגשת. בסיס מקורה ורוד ושולי זנבה זהובים.
העלווית היא בעלת הגוונים ה"דהויים" ביותר מבין העלויות הנפוצות, בעלת חישוף אברות ארוך, בסיס מקור בהיר ורגליים בהירות עד חומות, ולא שחורות.[3]
הזכר והנקבה דומים בגודל ובצבע, לשניהם גב וכנפיים חומים זיתיים ואפורים, ובטן לבנבנה. היא נבדלת ממיני עלווית אחרים בצבע העל שת, שגוונו הצהוב עז יותר.[2] ניתן להתבלבל בין כל מיני העלוויות, אבל הדומה ביותר לעלוית לבנת-בטן היא העלוית האפורה - בעיקר פרטים בוגרים או "בלויים". גם אוכלוסיות מזרחיות של עלווית החורף, שצבען אפרפר יותר, דומות לעלווית לבנת-בטן, אך הן נבדלות ברגליים הכהות, וחסרות את העל-שת הצהבהב.[3]
מאפייני המין
| בתי גידול
|
חרמון - יער ספר הררי
|
| סטטוס בארץ
|
חולף, מקיץ
|
| סטטוס קינון בארץ
|
מקנן
|
| אופי הנדידה
|
נודד ארוך-טווח
|
| רצועות זואוגאוגרפיות
|
אלפיני, אירנו-טורני
|
| תצורות נוף
|
הררי
|
| תצורות צומח
|
חורש
|
| צפיפות צומח
|
נמוכה \ דלילה \ פתוח, בינונית
|
| מיקומי קנים
|
עצים, שיחים
|
| סוגי מזון
|
חסרי חוליות
|
| שיחור מזון
|
על עצים ושיחים
|
| גודלי גוף
|
קטן (עד 500 גרם)
|
| גורמי סיכון
|
הרס וקיטוע מקומות החיות
|
תזונה
עלוית לבנת -בטן ניזונה בעיקר מפרוקי רגליים קטנים, במיוחד חרקים זעירים.[2][4]
רבייה
בקצהו הדרומי ביותר של תחום דגירתה של העלווית במזרח הים התיכון זוגות ספורים דוגרים במורדות החרמון המיוערים. הנקבה מצניעה את הקן בתוך שקע במדרון בבסיסו של עץ או שיח.
עבור הנקבה הקן הוא מקלעת כדורית שהיא בונה לבדה. בתוכו 4–7 ביצים לבנבנות עם נקודות וכתמים קטנים חלודיים. הנקבה דוגרת לבדה כשבועיים ושני ההורים מטפלים בגוזלים הפורחים מקץ 13–14 יום.[2]
תפוצה ובתי גידול
סביב אגן ים התיכון ומרכז אירופה משתרע בית גידולה של העלווית, והיא חורפת דרומית לסהרה ומדרום לסודאן. אזור מחייתה הוא בחורשים וביערות הרריים.[5] העלווית נפוצה מן הבלקן, דרך טורקיה, סוריה ולבנון, עד החרמון. בארץ היא מבקרת נדירה בסתיו, אך מצויה באביב ברוב חלקי הארץ.[5][3]
על שם חוקר העופות האיטלקי פרופ' פרנקו אנדריאה בונלי נקראת האוכלוסייה המערבית, באנגלית נקראת לעיתים העלווית המזרחית של בונלי, או עלווית בלקנית.[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
