סִיס גָּלִיל או סִיס הַגָּלִיל (שם מדעי: Apus affinis), הוא מין קטן של סיס המצוי באפריקה ובדרום-מערב אסיה, ומזדמן ומקנן מקומי בדרום אירופה. סיסי הגליל מצויים הן באזורים עירוניים והן במצוקים סלעיים, שם הם בונים את קיניהם האופייניים לכל בני סדרת הסיסאים.[3] אוכלוסייה שנחשבה בעבר כתת-מין מזרחי של סיס הגליל מופרדת כיום למין לעצמאי, סיס הבית (Apus nipalensis (אנ')).
בישראל סיס הגליל מצוי כמין יציב, בנוסף לאוכלוסיות נודדות, אשר מהן נפוץ יותר כמקייץ. משוטט, חולף וחורף נדיר יותר. נצפה בעיקר בצפון ומזרח הארץ. מין דוגר בארץ, בערים, כפרים, ומצוקים; חובב במיוחד קניוני נחלים.[4]
טקסונומיה ואטימולוגיה
שם הסוג Apus ניתן לסיס בלטינית, שכן הסיס נחשב על ידי הקדמונים כסוג של סנונית ללא רגליים (מיוונית עתיקה α, a, "בלי", ו-πούς, pous, "רגל"). משמעות שם המין הספציפי affinis גם הוא מלטינית ומשמעותו "דומה" או "קשור ל-"; אך במקרה זה המין לו סיס הגליל דומה כביכול אינו ברור מהתיאור.
A. a. galilejensis (אנטינורי, 1855): בעל תפוצה נרחבת, מצפון אפריקה מזרחה דרך המזרח התיכון ועד לפקיסטן, וגם מדרום לסהרה במזרח סודאן, אתיופיה וצפון-מערב סומליה. בהיר ביחס לתת-המינים האחרים. זה התת-מין המופיע בישראל.
A. a. affinis (ג'ון א. גריי 1830): תת-המין הטיפוסי, מופיע בחלקים מהודו דרך פקיסטן ומדרום להרי ההימלאיה; כמו גם במזרח אפריקה, מדרום סומליה עד לצפון מוזמביק והאיים פמבה וזנזיבר. הניצוי בגוון שחור כהה יותר מ-A. a. galilejensis, והניגוד בין הגוף לראש פחות חזק.
A. a. aerobates ריצ'רד ק. ברוק, 1969: לתת-מין זה תפוצה נרחבת באפריקה, ממאוריטניה ועד מערב אפריקה, מזרחה עד סומליה ודרומה עד טרנסקאי שבדרום אפריקה. הניצוי כהה אפילו יותר מאשר ב-A. a. affinis, במיוחד בכנפיים ובזנב.
A. a. theresaeריצ'רד מיינרצהגן, 1949: תת-מין זה מאכלס את אפריקה הדרומית, מאנגולה במערב דרך דרום זמביה ודרום אפריקה. בהיר יחסית באופן דומה ל-A. a. galilejensis, אך שונה מתת-מין זה בנוצות הזנב התחתונות הכהות יותר.
A. a. bannermaniארנסט הארטרט, 1928: תת-מין זה מצוי באיים במפרץ גינאה. זהו תת-המין הכהה ביותר וניתן לזהותו לפי הגרון המפוספס שלו.
A. a. singalensisגיולה מאדאראס, 1911: תת-מין זה מאכלס את דרום הודו וסרי לנקה. הניצוי שחור יותר מזה של A. a. affinis, הנפוץ יותר בהודו, בעיקר בראש וובסוככות הזנב העליונות. לזנב יש מיזלוג קל.
תיאור
סיסי גליל מזוהים בקלות לפי גודלם הקטן. מוטת כנפיהם היא רק כ-33 ס"מ לעומת 42 ס"מ במקרה של סיס חומות. אורכם 12 ס"מ, ומשקלם כ-25 גרם. נוצותיהם שחורות למעט גרון ועל-שת לבנים, כשהעל-שת הלבן מתפרס לצדדים. זנבם מרובע וקצר, ונוצות הזנב בעלות קצוות מעוגלים. התעופה מלווה בחבטות כנף מהירות בדומה לזו של טסית הבתים, והקריאה שלהם היא ציוץ גבוה. כמו סיסים אחרים גם הם קצרי רגליים. הרגליים משמשות להיצמדות למשטחים אנכיים בלבד.
התנהגות
סיסי גליל מבלים את רוב חייהם באוויר, והם צדים חרקים שהם תופסים במקורם תוך כדי תעופה. הם אף שותים בתעופה, אבל נחים על צוקים או קירות אנכיים. הם לעולם לא מתיישבים מרצונם על הקרקע.
אקולוגיה
נדידה
בשונה מסיס החומות הצפוני יותר, סיסי גליל רבים הם יציבים, אך חלק מהאוכלוסיות נודדות, ואלה חורפות דרומה יותר מאזורי הקינון שלהן. הם משוטטים באופן נרחב במהלך הנדידה, ולכן הם גם מזדמנים נדירים בחלק גדול מאירופה ואסיה.
קינון
סיסי גליל מקננים בסביבת מגורים ומצוקים החל מדרום ספרד,[7] דרך אפריקה וצפון-מזרחה דרך דרום פקיסטן ועד להודו וסרי לנקה. זהו מין חברתי מאוד ובאזורים בו הוא מקנן ניתן לראות מושבות קינון בנות עשרות עד מאות זוגות. הסיסים בונים את קיניהם מרוק, בוץ וחומרי קינון מגוונים כגון נוצות, קני קש וחלקי בד; כשחומרי גלם אלה נאספים תוך כדי מעוף. לקינים צורה של חצי גביע סגור כמעט עד סופו עם פתח צידי.[4] הם בונים את קיניהם בחורים בבניינים, מתחת לגשרים, או לפעמים על צוקים, ומטילים 1–4 ביצים. סיס גליל יחזור לאותו אתר קינון שנה אחר שנה, ויבנה מחדש את הקן שלו בעת הצורך.
אוכלוסיית המין במגמת התפשטות ובעלייה, בעיקר בשל נטייתו לבנות קינון במבנים מעשה ידי אדם.[10] עם זאת, בטורקיה נצפתה ירידה מקומית של כ-50% בשל אובדת בתי גידול הנובע מביית סכרים.[11]