אוניות המערכה מסדרת מולטקה
Moltke-Klasse

תיאור כללי
סוג אונייה	סיירת מערכה
צי	הצי הקיסרי הגרמני הצי הקיסרי הגרמני טורקיה הצי העות'מאני/הצי הטורקי
דגל הצי	הצי הקיסרי הגרמני
סדרה קודמת	SMS פון דר טאן
סדרה עוקבת	SMS זיידליץ
אוניות בסדרה	SMS מולטקה SMS גבן
ציוני דרך עיקריים
מספנה	בלום ווס
הוזמנה	1908
תחילת הבנייה	1908–1909
הושקה	1910–1911
תקופת הפעילות	1911–1950 (כ־39 שנים)
אחריתה	1 הוטבעה על ידי צוותה, 1 נגרטה
מידות
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 22,979 טון, מקסימלי: 25,400 טון
אורך	186.6 מטר
רוחב	29.4 מטר
שוקע	9.19 מטר
נתונים טכניים
מהירות	25.5 קשרים
גודל הצוות	1,053 קצינים ומלחים
טווח שיוט	7,630 ק"מ במהירות 14 קשר
הנעה	טורבינות קיטור בהספק 51,289 כוחות סוס (38 מגה-וואט)
צורת הנעה	טורבינות
אמצעי לחימה
שריון	חגורת שריון 76–280 מ"מ צריחי תותחים 230 מ"מ סיפון 230 מ"מ
חימוש	עשרה תותחים בקוטר 11 אינץ' (280 מ"מ) 12 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 12 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ)

סיירות המערכה מסדרת מולטקה הייתה סדרה של שתי סיירות מערכה של הצי הקיסרי הגרמני שנבנו בין השנים 1909–1911. SMS מולטקה ו-SMS גבן, הן היו דומות לסיירת המערכה הקודמת SMS פון דר טאן, אבל העיצוב החדש יותר כלל כמה שיפורים מצטברים. הסיירות היו מעט גדולות יותר, מהירות יותר ומשוריינות טוב יותר, והיו להם זוג נוסף של תותחי 28 ס"מ (11 אינץ').

שתי הספינות שירתו במהלך מלחמת העולם הראשונה. מולטקה השתתפה בכמה קרבות גדולים עם שאר צי הים הפתוח, כולל קרבות שרטון דוגר ויוטלנד בים הצפוני, וקרב מפרץ ריגה ומבצע אלביון בים הבלטי. בתום המלחמה, מולטקה נכלאה עם רוב צי הים הפתוח בסקפה פלו בזמן שגורל הספינות נדון במהלך משא ומתן על הסכם שלום. הספינות הוטבעו ב-21 ביוני 1919 כדי למנוע את תפיסתם על ידי בעלות הברית.

גבן הוצבה בים התיכון בתחילת המלחמה; היא נמלטה מספינות הצי המלכותי הבריטי לקונסטנטינופול. הספינה, יחד עם הסיירת הקלה ברסלאו, הועברה לצי העות'מאני זמן קצר לאחר ההגעה. מבחינה אסטרטגית, גבן מילאה תפקיד חשוב מאוד: היא סייעה להכניס את האימפריה העות'מאנית למלחמה כחברה במעצמות המרכז, ובכך שפעלה כצי ומנעה ניסיונות אנגלו-צרפתים לפרוץ את הבוספורוס, ובדומה לכך מנעה התקדמות אפשרית של צי הים השחור הרוסי. גבן נשמרה על ידי הממשלה הטורקית החדשה לאחר המלחמה. שונתה רק במעט מהתצורה המקורית שלה, הספינה נשארה בשירות פעיל בצי הטורקי עד שהושבתה ב-20 בדצמבר 1950; היא נמחקה מרשימות הצי ב-14 בנובמבר 1954. שנתיים קודם לכן, כאשר טורקיה הצטרפה לנאט"ו ב-1952, הוקצה לספינה מספר גוף B70. הספינה הוצעה למכירה ללא הצלחה לממשלת גרמניה המערבית בשנת 1963. ללא קבוצה שמוכנה לשמר אותה כמוזיאון, הספינה נמכרה ל-M.K.E. סיימן ב-1971 לגריטה. היא נגררה לפירוק ב-7 ביוני 1973, והעבודה הסתיימה בפברואר 1976.

במהלך ועידה במאי 1907, החליט משרד הצי הגרמני לעקוב אחר סיירת המערכה הייחודית פון דר טאן בעיצוב מוגדל. 44 מיליון המרקים שהוקצו לשנת הכספים 1908 יצרו אפשרות להגדיל את קוטר התותחים העיקריים מ-28 ס"מ (11 אינץ') מהעיצוב הקודם עד 30.5 ס"מ (12 אינץ'). עם זאת, אדמירל אלפרד פון טירפיץ, יחד עם מחלקת הבנייה, טענו כי הגדלת מספר התותחים מ-8 ל-10 תהיה עדיפה, שכן תותחי ה-28 ס"מ נחשבו מספיקים כדי לירות אפילו על אוניות מערכה. טירפיץ גם טען כי לאור העליונות המספרית של כוחות הסיור של הצי המלכותי, יהיה זה נבון יותר להגדיל את מספר התותחים הראשיים, במקום להגדיל את קליברם. מחלקת הצי הכללי קבעה כי עבור התכנון החדש להילחם במערך הקרב, נחוצים תותחי 30.5 ס"מ. בסופו של דבר, טירפיץ ומחלקת הבנייה ניצחו בדיון, מולטקה הייתה אמורה להיות מצוידת בעשרה תותחי 28 ס"מ. כמו כן, נקבע על ידי מחלקת הבנייה כי לספינות החדשות תהיה הגנת שריון שווה או עדיפה על פון דר טאן, ותהיה להן מהירות מרבית של לפחות 24.5 קשר (45.4 קמ"ש).

במהלך תהליך התכנון נרשמו עליות משקל רבות עקב גידול בגודל המצודה, עובי השריון, תוספות למחסני התחמושת וסידור מחדש של מערכת הדוודים. במקור תוכנן לבנות רק ספינה אחת בעיצוב החדש, אך בשל העומס שהופעל על צוות התכנון של חיל הים, הוחלט לבנות שתי ספינות מהסוג החדש. הם הוקצו תחת שמות החוזה של "Cruiser G" ו-"Cruiser H". מכיוון שבלום אונד פוס הגישו את ההצעה הנמוכה ביותר עבור "Cruiser G", החברה גם השיגה את החוזה עבור "Cruiser H". הראשון הוקצה לשנת הבנייה 1908–1909, ואילו האחרון הוקצה ל-1909–1910.

החוזה עבור "קרוזר G" הוענק ב-17 בספטמבר 1908, תחת בנייה מספר 200. השדרית הונחה ב-7 בדצמבר 1908, והאונייה הושקה ב-7 באפריל 1910. "Cruiser G" נכנסה לשירות ב-30 בספטמבר 1911 בשם SMS מולטקה. האונייה נקראה על שם גנרל-פלדמרשל הלמוט פון מולטקה, ראש המטה של הצבא הפרוסי באמצע המאה ה-19. "קרוזר H" הוזמנה ב-8 באפריל 1909 עם מספר הבניין 201. שדרית האונייה הונחה ב-12 באוגוסט 1909; האונייה הושקה ב-28 במרץ 1911. לאחר ההתאמה, "קרוזר H" נכנסה לשירות ב-2 ביולי 1912 בשם SMS גבן. האונייה נקראה על שם אוגוסט קרל פון גבן, גנרל פרוסי ששירת במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה.

אוניות הסדרה היו באורך כולל של 186.6 מטרים (612 רגל 2 אינץ'), רוחב של 29.4 מטרים (96 רגל 5 אינץ'), והיה להם שוקע של 9.19 מטרים (30 רגל 2 אינץ') במעמס מלא. הדחק האוניות היה 22,979 טונות (22,616 טונות ארוכות) בתפוסה סטנדרטית, ו-25,400 טונות (24,999 טונות ארוכות) במעמס מלא. לאוניות הסדרה היו 15 תאים אטומים למים ותחתית כפולה על 78% מאורך האוניות. הם נחשבו לאוניות ים טובות, עם תנועה עדינה גם בים סוער. עם זאת, היה להם היגוי איטי והן לא היו בעלות יכולת תמרון במיוחד. האוניות איבדו עד 60% מהמהירות ונטו 9 מעלות בהגה מלא. לאוניות היה צוות סטנדרטי של 43 קצינים ו-1010 איש. כאשר מולטקה שימשה כספינת הדגל של קבוצת הסיור I, הצוות גדל ב-13 קצינים ו-62 מלחים נוספים. בזמן ששימשה כספינת הדגל של סגן המפקד, האונייה נשאה 3 קצינים ו-25 מלחים נוספים לתקן.

מולטקה וגבן הונעו על ידי טורבינות פארסונס בעלות ארבעה גלי הנע בשתי סטים ו-24 דוודים על בסיס פחם של שולץ-תורניקרופ, מחולקים לארבעה חדרי דוודים. הדוודים הורכבו מתוף קיטור אחד ושלושה תופי מים כל אחד, והפיקו קיטור ב-16 אטמוספירה סטנדרטית (240 PSI). לאחר 1916, הוסיפו לדוודים מרססי שמן זפת ששימשו להגברת קצב השריפה של פחם הליגניט הפחות איכותי שעמד לרשות גרמניה. הטורבינות של פארסונס חולקו לזוגות בלחץ גבוה ונמוך. הטורבינות בלחץ נמוך היו הזוג הפנימי, והוצבו בחדר המכונות האחורי. טורבינות הלחץ הגבוה היו משני צידי צמד הלחץ הנמוך, והיו ממוקמות בחדרי הכנף הקדמית. הטורבינות הניעו ארבעה מדחפים בקוטר של 3.74 מטר (12 רגל 3 אינץ').

תחנות הכוח של האוניות סיפקו 52,000 כוחות סוס ומהירות מרבית של 25.5 קשרים (47.2 קמ"ש). עם זאת, בניסויים מולטקה השיגה 85,782 כוחות סוס ומהירות מרבית של 28.4 קשרים (52.6 קמ"ש); תחנת הכוח של גבן הפיקה כוחות סוס ומהירות מרבית נמוכה במעט. במהירות 14 קשרים (26 קמ"ש), לאוניות היה טווח של 4,120 מיילים ימיים (7,630 ק"מ). אוניות הסדרה צוידו ב-6 גנרטורים טורבו שסיפקו 1,200 קילוואט (1,600 כוחות סוס) של הספק ב-225 וולט. האוניות תוכננו לשאת 1,000 טונות של פחם, למרות שבפועל הם יכלו לאחסן עד 3,100 טונות. צריכת הדלק בניסוי הכפוי בן שש שעות הייתה 0.667 קילוגרם לכוחות סוס לשעה ב-76,795 כוחות סוס, ו-0.712 ק"ג לכוחות סוס לשעה ב-71,275 כוחות סוס, בהתאמה עבור שתי האוניות.

החימוש העיקרי היה עשרה תותחי 28 ס"מ SK L/50 בחמישה צריחים תאומים. התותחים הונחו בתושבות Drh. LC/1908; תושבות אלו אפשרו הגבהה מקסימלית של 13.5 מעלות. הגבהה זו הייתה 7.5 מעלות פחות מאשר בפון דר טאן הקודמת, וכתוצאה מכך, הטווח היה מעט יותר קצר, 18,100 מטר (19,800 יארד), לעומת 18,900 מטר (20,700 יארד) בתותחי פון דר טאן. בשנת 1916, במהלך שיפוץ, ההגבהה הוגדלה ל-16 מעלות, לטווח מוגדל של 19,100 מטר (20,900 יארד). צריח אחד, אנטון, היה ממוקם לפנים, שניים מאחור (דורה צריח ירי מעל אמיל), ושניים, ברונו וסזאר, היו צריחי כנף שהותקנו בדירוג. התותחים ירו פגזים חודרי שריון וחודרי שריון למחצה, במשקל 302 ק"ג (666 ליברות). התותחים יכלו לירות בקצב של 3 פגזים לדקה, והיו להם מהירות לוע של 895 מטר לשנייה (2,940 רגל לשנייה). בסך הכל 810 מהפגזים הללו אוחסנו על סיפון האונייה.

החימוש המשני של הספינות כלל 12 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45, מותקנים בתושבות MPL C/06 כמו בפון דר טאן. לתותחים היו בסך הכל 1800 פגזים, 150 לכל תותח. לתותחי ה-15 ס"מ היה טווח של 13,500 מטר (14,800 יארד) בעת הבנייה, אם כי זה הוארך מאוחר יותר ל-18,800 מטר (20,600 יארד). בתחילה, הותקנו 12 תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') גם כדי להגן על האוניות מפני סירות טורפדו ומשחתות, אך אלו הוסרו מאוחר יותר, כאשר התותחים במבנה העילי האחורי הוחלפו בארבעה תותחי נ"מ 8.8 ס"מ L/45.

מולטקה וגבן היו חמושות גם בארבעה צינורות טורפדו באורך 50 ס"מ (19.7 אינץ'); אחד קדמי, אחד אחורי ושניים בצד הרחב, עם 11 טורפדות מאוחסנים. הטורפדות היו מדגם G/7, במשקל 1,365 ק"ג (3,009 פאונד) ונשאו ראש נפץ במשקל 195 ק"ג (430 פאונד). לטורפדות היה טווח מרבי של 9,300 מטר (10,200 יארד) ב-27 קשר (50 קמ"ש), ו-4,000 מטר (4,400 יארד) כשהם מוגדרים ב-37 קשר (69 קמ"ש).

הספינות היו מצוידות בשריון קרופ. רמת ההגנה בשריון בסדרת מולטקה הוגדלה מההגנה של פון דר טאן, עד 10 ס"מ (3.9 אינץ') בחגורה הראשית הקדמית, 27 ס"מ (10.6 אינץ') במצודה, ו-10 ס"מ מאחור. הקזמטים היו מוגנים על ידי דפנות בעובי 15 ס"מ וגגות בעובי 3.5 ס"מ (1.4 אינץ'). מגדל הניווט הקדמי היה מוגן על ידי דפנות בעובי 35 ס"מ (13.8 אינץ'), ובמגדל הניווט האחורי היו דפנות בעובי 20 ס"מ (7.9 אינץ') של שריון. בצריחים היו מגני תותחים בעובי 23 ס"מ (9.1 אינץ') בחזית, 18 ס"מ (7.1 אינץ') בצדדים, ו-9 ס"מ (3.5 אינץ') על הגגות. שריון הסיפון והשריון המשופע היו שניהם בעובי 5 ס"מ (2 אינץ'), כמו גם מחיצת הטורפדו סביב הברבטות. מחיצת הטורפדו הייתה בעובי 3 ס"מ (1.2 אינץ') באזורים אחרים, פחות קריטיים. כמו בפון דר טאן, השריון היה קרופ מוצק ופלדת ניקל.

מולטקה החליפה את הסיירת המשוריינת רון בקבוצת הסיור הראשונה ב-30 בספטמבר 1911. ב-19 באפריל 1912, מולטקה והסיירות הקלות שטטין וברמן יצאו מגרמניה לביקור רצון טוב בארצות הברית, והגיעו ב-30 במאי. בתחילת יולי, מולטקה ליוותה את היאכטה של הקייזר וילהלם השני לרוסיה. לאחר שהאונייה חזרה, מפקד קבוצת הסיור הראשונה הפך את מולטקה לספינת הדגל שלו - תפקיד בו שירתה עד שקונטר-אדמירל פרנץ פון היפר העביר את דגלו לסיירת המערכה החדשה יותר זיידליץ ב-23 ביוני 1914.

מולטקה השתתפה ברוב פעולות הצי הגדולות שערך הצי הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה, כולל קרבות שרטון דוגר ויוטלנד בים הצפוני, וקרב מפרץ ריגה ומבצע אלביון בים הבלטי. האונייה השתתפה במספר מבצעים להפגזת החוף האנגלי, כולל הפשיטה על ירמות', הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי והפגזת ירמות' ולואוסטופט. מולטקה נפגעה מספר פעמים במהלך המלחמה: הספינה נפגעה מירי בקליבר כבד בקרב יוטלנד, וטרפדה פעמיים על ידי צוללות בריטיות בזמן התקדמות הצי.

לאחר תום המלחמה ב-1918, מולטקה, יחד עם רוב צי הים הפתוח, נכלאה בסקפה פלו עד להכרעה של מדינות ההסכמה באשר לגורל הצי. האונייה הוטבעה על ידי הצוות שלה, יחד עם שאר צי הים הפתוח ב-1919 כדי למנוע מהם להיתפס על ידי הצי המלכותי הבריטי. שרידי האונייה נמשו ב-10 ביוני 1927, והיא נגרטה ברוזית' מ-1927 עד 1929.

בעקבות פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה באוקטובר 1912 החליט הפיקוד העליון הגרמני להקים פלגה ים תיכונית בניסיון להשפיע על האזור. השייטת החדשה הורכבה מגבן והסיירת הקלה ברסלאו; שתי הספינות עזבו את קיל ב-4 בנובמבר והגיעו מול קונסטנטינופול ב-15 בנובמבר. הספינות ביקרו במספר נמלי ים תיכונים, כולל ונציה, פולה ונאפולי. מלחמת הבלקן הראשונה הסתיימה ב-30 במאי 1913, והייתה שיקול מסוים להחזיר את האוניות למימי גרמניה. עם זאת, הסכסוך עלה מחדש פחות מחודש לאחר מכן ב-29 ביוני, ולכן הספינות הצטרכו להישאר באזור.

לאחר הירצחו של הארכידוכס פרנץ פרדיננד ב-28 ביוני 1914, זיהה קונטר-אדמירל וילהלם סושון את פרוץ המלחמה הקרבה, ולכן הפליג מיד לפולה לעבודות תיקון עבור גבן. לאחר מכן נצטוו הספינות להפליג לקונסטנטינופול. במהלך הדרך, הם נרדפו על ידי כוחות בריטיים, אך גבן וברסלאו הצליחו להתחמק מהם ולהגיע לאיסטנבול עד 10 באוגוסט 1914. גבן הועברה לאימפריה העות'מאנית ושמה שונה ליעבוז סולטאן סלים על שם הסולטן סלים הראשון, אשר ידוע בכינוי יעבוז. היא סומנה כספינת הדגל של הצי העות'מאני, אך היא שמרה על הצוות הגרמני שלה. גבן, אשר הניפה את הדגל העות'מאני, הפגיזה את נמל סבסטופול הרוסי, לכדה והטביעה שולת מוקשים רוסית, ופגעה במשחתת ב-29 באוקטובר 1914. ממשלת רוסיה הגיבה בהכרזת מלחמה על האימפריה העות'מאנית ב-1 בנובמבר; בריטניה וצרפת הלכו בעקבותיה ב-5 בנובמבר. בכך שפעלה כצי בהוויה, גבן חסמה למעשה התקדמות רוסית לתוך הבוספורוס, והגנה מפני פלישה דומה של פרה-דרדנוטים בריטיות וצרפתיות. ספינות מלחמה בריטיות וצרפתיות חזקות יותר - שיכלו לטפל בגבן - לא ניתן היה להסתכן ולשולחם למימי טורקיה הממוקשים בכבדות ואשר פטרלו בהם צוללות כל העת.

בשנת 1936 שונה שמה באופן רשמי ליאבוז והיא נשארה ספינת הדגל של הצי הטורקי עד 1950, למרות שהאונייה הייתה נייחת ברוב הזמן באיזמיט מ-1948. בשנת 1952, טורקיה הצטרפה לנאט"ו, והספינה קיבלה את מספר הגוף "B70". יאבוז הוצאה משימוש ב-20 בדצמבר 1950, ונמחקה מרשימות הצי ב-14 בנובמבר 1954. ממשלת טורקיה ניסתה לשמר את הספינה כמוזיאון, כולל הצעה למערב גרמניה למכור את הספינה עוד ב-1963, אך אף אחד מהמאמצים לא הצליח. גבן נמכרה לגריטה ב-1971, ובסופו של דבר התפרקה בין 1973 ל-1976 - הספינה האחרונה שנותרה של הצי הקיסרי הגרמני.

מדיה וקבצים בנושא סיירות המערכה מסדרת מולטקה בוויקישיתוף