סטפן אוּרוֹש הרביעי דוּשָאן (בסרבית: Стефан Урош Четврти Душан; 1308, שקודרה, ממלכת סרביה - 20 בדצמבר 1355, דבול, אזור קורצ'ה הקיסרות הסרבית) היה מלך סרביה מ-1331 ועד 1346, מייסד הקיסרות הסרבית והצאר הראשון שלה מ-1346 ועד למותו.
מהלך שלטונו
סטפן דושאן נולד בשקודרה לסטפן אורוש השלישי דצ'אנסקי, מלך סרביה. היה נכדו של סטפאן אורוש השני מילוטין. ב-1314 הוגלה ביחד עם אביו לקונסטנטינופול. בקונסטנטינופול רקם קשרים עם ראשי השלטון הביזנטי ורכש כישורים דיפלומטיים. בהמשך, שב לסרביה ולחם כמפקד צבאי לצד אביו במספר קרבות ובכללם הקרב ליד קיוסטנדיל שנערך ב-1330 ובו הובס צבא ממלכת בולגריה השנייה והצאר הבולגרי מיכאל שישמן מצא את מותו.
בעקבות עימות פנים סרבי בין סטפן דושאן לאביו סטפן דצ'אנסקי על רקע חוסר רצונו של אביו לתקוף את האימפריה הביזנטית נישל סטפן דושאן בסיוע ראשי הצבא הסרבי את אביו מכיסאו והוכתר ב-1331 למלך סרביה. לאחר הכתרתו פעל דושאן להרחבת שטחי ממלכתו ותקף את האימפריה הביזנטית מחד והתעמת עם כוחותיו של קארוי הראשון מלך הונגריה מאידך. ב-1341 פרצה מלחמת אזרחים באימפריה הביזנטית. סטפן דושאן ניצל את חולשת האימפריה, כבש שטחים נרחבים במערב הבלקן ובכלל זה את העיר קוואלה.
ב-16 באפריל 1346 כינס סטפן דושאן אספה בסקופיה בנוכחות ראשי הכנסייה האורתודוקסית הסרבית והכנסייה האורתודוקסית הבולגרית, במהלכה הוסדר מעמדה של הכנסייה האורתודוקסית הסרבית וסטפן דושאן הוכרז כקיסר סרביה. מועד זה נחשב למועד ייסוד הקיסרות הסרבית. סטפן דושאן המשיך במסע כיבושיו וצבאו כבש את אפירוס, אטוליה, אקארנאניה ותסליה. בהמשך יצא למסע כיבושים בבוסניה. ב-1355 נפטר סטפן דושאן באופן לא צפוי והותיר אחריו ואקום שלטוני בממלכתו ובאזור כולו. יורשו סטפן אורוש החמישי דושאן לא השכיל לשמור על הישגי אביו והקיסרות נקלעה למאבק כוחות פנימי. במקביל, על גבולות האימפריה הסרבית התחזקו העות'מאנים והחלו להוות איום ישיר על קיומה.
יהודים
- ערך מורחב – יהדות סרביה
באמצע המאה ה-14, תקופת שלטונו של סטפן דושאן מתועדים יהודים שהתגוררו בממלכת סרביה. עוד מתועד במועד זה, כי במהלך המגפה השחורה הואשמו יהודים במערב אירופה בהפצתה, ורבים נמלטו דרך הדנובה והגיעו לשטחי הממלכה ובכלל זה לבלגרד. יחס השלטונות ליהודים היה סובלני יחסית לממלכות אחרות באירופה.[1][2]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמוד 28-27.
- ^ הקהילה היהודית בבלגרד, יהודים בבלגראד, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמודים 57-55.