צ'ין נולדה בג'מייקה, ממוצא אפרו-ג'מייקני וסינו-ג'מייקני. אמה נטשה אותה בגיל צעיר והיגרה לקנדה, ואביה לעולם לא הכיר בה, אז סבתה גידלה אותה עד גיל שש. לאחר מכן נשלחה לגור עם דוד ודודה באזור אמיד אך לאחר תקופה שלחו אותה לקרובת משפחה אחרת בשכונת עוני.[1]
בזמן לימודיה באוניברסיטה היא הכירה במשיכתה לנשים, והחליטה להגר לארצות הברית במקום לחיות בג'מייקה באורח חיים סודי, מחשש לאלימות הרבה המופנית כלפי להט"בים. בגיל 25 עקרה לניו יורק, שם מצאה את הצלחתה כמשוררת ואמנית במה.[2]
ב-2010 כתבה צ'ין בספר זיכרונות שהוציאה, שנידו אותה באוניברסיטה בקינגסטון אחרי שיצאה מהארון. היא גם חשפה שכמה סטודנטים הכניסו אותה יום אחד לתוך חדר השירותים ותקפו אותה מינית תוך כדי שהם אומרים לה שנשים נבראו כדי לענג גברים.[3]
ב-2011 כתבה בלוג פופולרי בהפינגטון פוסט על היותה אישה לסבית יחידנית בהריון, ובאותה שנה נולדה בתה. היא גם התראיינה רבות על תהליך ההפריה החוץ-גופית.[4]
קריירה
צ'ין התחילה לכתוב לספוקן וורד ב-1998, וכתבה יחד עם ראסל סימונס את "Def Poetry Jam" לברודוויי, אשר היה מועמד לפרס טוני. היא גם הופיעה במופע יחיד אוף ברודוויי, ומנהלת סדנאות שירה ברחבי עולם.
היא מארחת את תוכנית האינטרנט באפטר אלן, "She Said What?", וגם את התוכנית "My Two Cents".
שירתה גם הוקלטה באלבומי ספוקן וורד, והיא פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה (The Other Side of Paradise: A Memoir בהוצאת סיימון ושוסטר) ב-2009.[5]
צ'ין השתתפה בשלושה סרטים דוקומנטריים:
2008 - "Black./Womyn.:Conversations with Lesbians of African Descent", שהביא את סיפוריהן של לסביות שחורות מרקעים שונים.
2012 - "Let Fury Have the Hour", שתיעד כיצד אקטביסטים צעירים משתמשים ביצירתיות שלהם בתגובה לפוליטיקה הריאקציונרית שהתחילה בשנות ה-80 והגדירה את דורם.
צ'ין עושה סיבובי הופעות ברחבי העולם, כולל בלונדון, קופנהגן, ערים שונות בגרמניה, דרום אפריקה, וכן בבמות מרכזיות בארצות הברית.
ביקורת
האמנות האקטיביסטית של צ'ין מעוררת ביקורות חיוביות. בניו יורק טיימס כתבו על מופע היחיד שלה, "Border/Clash", שהיא "מפולפלת, זועמת, ולעיתים רכה בביקורת העצמית שלה". ב-The Advocate כתבו, "בשירים שמשלבים שורות קורעות ("אהבתי איך שהיא גרמה לחזיית הפוש-אפ הוורודה להיראות אינטלקטואלית") עם סירוב להתאים לנורמה ("אני רוצה להיות הדייקית שאוהבת לזיין גברים"), צ'ין מאתגרת לא רק את העולם הסטרייטי".[6] ובספר "Words in Your Face" שסיקר עשרים שנות פואטרי סלאם בניו יורק, המחברת קריסטין אוקיף אפטוויץ היללה את צ'ין כאחת משלושת המשוררים המובילים, והוסיפה:
”לצפות בצ'ין בהופעה זה לצפות במהות השירה: מופעיה הם לא-מושלמים, תנודתיים, ויפהפיים. שירתה של צ'ין היא מלאת תשוקה וכתובה היטב, בטח; אבל זו היכולת שלה לתקשר את התשוקה בהופעה שהיא ללא תחרות. היא השירה בהתגלמותה.”[7]
פרסים והכרה
1998: זכתה ב-Lambda Poetry Slam וב-Slam This!
1999: זכתה ב-Chicago People of Color Slam, הגיעה למקום שני ב-Outright Poetry Slam, והגיעה לגמר ב-Nuyorican Grand Slam
2000: זכתה ב-Slam This! וב-WORD, שהיה הסלאם הראשון ששודר בטלוויזיה.
יצירות ופרסומים
ספרים
Chin, Staceyann (April 2009). The Other Side of Paradise - A Memoir. New York: Scriber. ISBN 0-7432-9290-1.
אנתולוגיות
"Authenticity", in Black Cool: One Thousand Streams of Blackness. Edited by Rebecca Walker (Soft Skull Press, February 1, 2012)
מופעים
Staceyann Chin: Performed Poems in Trikster - Nordic Queer Journal #3, 2009.
סרטים
2008 - "Black./Womyn.:Conversations with Lesbians of African Descent"
^Aptowicz, Cristin O'Keefe. (2008). Words in Your Face: A Guided Tour Through Twenty Years of the New York City Poetry Slam. Soft Skull Press. Page 181. ISBN 1-933368-82-9.
