סולימאן פאשא נולד באיסטנבול ובה התחנך באקדמיה הצבאית. ב-1867, כשהוא בדרגת רב-סרן, הוצב חוסני פאשא בכרתים והשתתף בדיכוי המרד באי. ב-1873, הועלה לדרגת קולונל ומונה למדריך באקדמיה הצבאית ושנה מאוחר יותר לסגן המנהל בדרגת בריגדיר גנרל. בקיץ 1876, קיבל סולימאן פאשא את הפיקוד על גזרת הבלקן, לא בשל יכולתו הצבאית אלא כאות הוקרה מצד הסולטאןמוראט החמישי על סיועו להדחת הסולטאן אבדילאזיז ותמיכתו בו[1]. כישוריו המוטלים בספק נחשבים לאחד הגורמים העיקריים לכישלון ולקיבעון הפיקודי ברמת מטה שהפגין הצבא העות'מאני במהלך המלחמה. עוד יוחס לו כישלון אישי בשל התבוסה בקרב על מעבר שיפקה. לאחר המלחמה הודח מהצבא, נכלא למשך שנה, דרגותיו ועיטוריו נשללו ממנו והוא נדון למוות בסופו של משפט צבאי ארוך ומתוקשר[2]. גזר הדין הומתק על ידי הסולטאן עבדול חמיד השני והומר לגלות בבגדאד[3], שם הלך לעולמו ב-1892 ונקבר בסמוך למסגד אבו יוסף שבעיר.