נועם הוא אחיה של האמנית רחל רבינוביץ, נשוי לרוחי (לבית גולדמן) ואב לארבעה בנים.
סגנון אמנותי
נועם החל את דרכו האמנותית כפסל ברזל ואבן אך לאחר תקופה התבלט כאמן רב תחומי הפועל בהשראת הטבע ובהשפעת חוקרים, מדענים ואנשי מסעות. בעבודותיו משלב נועם בין עבודת שדה חקלאית אותה הוא עושה בשדות הקיבוץ ובין עבודתו האמנותית אליה הוא מביא את חוויותיו מעבודת השדה. הטכניקות האמנותיות שלו משלבות את הטבע עם העולם הדיגיטלי.
"תערוכת היחיד של האמן הותיק נועם רבינוביץ היא תערוכה שמציעה לצופה פעולות של השתהות והתבוננות. אלה הן התנסויות נדירות בעולם הכאוטי והתזזיתי שאנו מצויים בו. זוהי תערוכה המתכנסת פנימה ומאפשרת מעט שקט בתוך עומס הרעשים המאפיינים את הימים האלה. רבינוביץ הוא אמן חוקר ומתבונן. תשתית עיסוקו הוא טבע ונוף, אם כי עבודותיו אינן מתארות נוף במובן המוכר. הוא חוקר לעומקם מושגים נופיים, גיאוגרפיים, בוטניים ואקלימיים לצד הקשרים היסטוריים ותרבותיים, אך הוא אינו נישאר בשדה המדעי. לצד ההעמקה העיונית, רבינוביץ עושה דרך קבע מהלכים חקלאיים וסימבוליים בוואדי שבשולי הקיבוץ בו הוא חי בעמק יזרעאל המזרחי - מרחב שאימץ לפעולות אלה. הידע הנצבר על ידו משמש בסיס רחב ליצירה חווייתית, רגשית ואישית."
— ענת גטניו (אוצרת) על התערוכה "רצף" בגלריה של ויצ"ו חיפה (2019)
באורח חייו ובאמנותו, נועם רבינוביץ מקיים שִגרה של חקלאי ונזיר היוצא מדי בוקר לעבודת יומו. חלל העבודה שלו מתפצל לשניים: ואדי עלום־שם בין תוואי השדות, שבו הוא שוהה, שותל, עודר ומתבונן; וחלל הסטודיו, שבו הוא מתרגם את רשמיו הרגשיים והחזותיים לסדרה של פעולות, שאף הן נושאות אופי חזרתי ומדיטטיבי — רישום במגילות ארוכות, רקמה, חירור או רישום חוזר על נייר אחד ("רישום־רץ"). פעולות אלו, הנפרדות זו מזו, נעשות ביחידת, ללא ניכוס של מרחב ובלי הסקת וּ מסקנות. השִגרה החקלאית של נועם רבינוביץ זרה למונחים קולקטיביים כמו "שדה", "פרדס" או ״טריטוריה", אך מכירה ב"שתיל", "עציץ" ו"עץ". ברוחו האינדיווידואלית ובקרבתו האינטימית לטבע ולחיי האדמה, רבינוביץ כמו מממש את חזונו של א.ד. גורדון: "אנחנו שבים אל הטבע, אבל לא כעבדים ולא כאדונים, אף לא כתיירים או חוקרים, [...] כי אם כשותפים אקטיביים וכאחים נאמנים".
— טלי תמיר (אוצרת) על התערוכה "חיטה" במוזיאון הנגב (2019)
