השיר נכתב בשלהי שנות ה-70, בהשראת בילוי של גרוניך ושל אשתו באותה עת נירית ירון בחוף הים של נואיבה שבחצי האי סיני. דימויה של נואיבה בישראל באותה עת היה של אתר מפלט מהמסגרות הממסדיות, בייחוד לדור הצעיר.
השיר מתאר מציאות פשוטה של בילוי אינטימי בשניים בחוף השקט והיפה. ירון כתבה את מילות השיר, שהולחנו על ידי גרוניך.
בסקירת האלבום "צמר גפן מתוק" באתר רוק מתקדם נכתב על השיר:[1]
...גרוניך... נשאר נאמן לגישתו ויורד לסיני, סוג של No Man's Land נוסח ישראל. שם הוא כתב עם אשתו, נירית ירון-גרוניך, את "נואיבה", ללא ספק שירו המצליח ביותר; הטקסט משקף את האופטימיות ביחסים בינו ובין נירית, ובמקביל מצליח להעביר בצורה טובה את הניתוק של סיני מן התרבות המערבית. גרוניך, כמו שלום חנוך של 'מחכים למשיח', מוצא משמעות לחייו רק בטבע, עם אישה, רצוי בלי בגדים, ובתוך צדפה.
השיר אכן היה לאחד משיריו הידועים והמוכרים ביותר של שלמה גרוניך.
.svg){kind=logo}
.svg){kind=icon}