בעת תחילת תקופת חידוד רגש הלאומנות אצל ציונים רבים דוגמת בנימין זאב הרצל, חיים וייצמן ודוד בן גוריון, נמצאה הודו תחת שליטה קולוניאלית בריטית, ולא זכתה לעצמאות ממנה. עם היווסדה של מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי בשנת 1885, החלה לפעול בה תנועת העצמאות ההודית, שפתחה במאבק לשחרור הודו משלטון האימפריה הבריטית, והובילה אותה לעצמאות ב-1947.[1] כבר בראשית שנותיה של מפלגת הקונגרס ניכרו המתחים בין הרוב ההינדואי לבין המיעוט המוסלמי. בשנת 1906 נוסד ארגון פוליטי נפרד מהתנועה הלאומית, "הליגה המוסלמית", שביטא את חששם של קהלי המוסלמים שמא ישתלט הרוב ההינדואי על המדינה, מבלי שיתחשב במעמדם ובזכויותיהם.[2] מפגלת הקונגרס שחרטה על דגלה את איחוד המדינה, ראתה בפעילויות המוסלמים סכנה לפיצול האומה, ומכשול במאבק להשגת העצמאות. לפיכך הגבירה את הסולידריות הלאומית. דוגמה בולטת לתמיכת מפלגת הקונגרס במיעוט המוסלמי הייתה משהוקמה "תנועת הח'ילפאת" (חליפות), לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה על ידי האחים מוחמד ושאוכת עלי.
מוסלמי הודו חששו בעיקר לגורל המחוזות המיושבים בערבים של האימפריה העות'מאנית, שכללו את ארץ ישראל, סוריה, מסופוטמיה וחצי האי ערב. עם תבוסתה במלחמת העולם דרשו הם שהללו ישארו תחת ריבונות מוסלמית. אף לכך הייתה השפעה ישירה על יחסה של התנועה הלאומית ההודית לציונות, ולשאיפותיה להקמת בית יהודי בא"י.[3] המנהל הבריטי חשש מאוד מתגובות מוסלמיות לאירועים בארץ ישראל שעיקרם חג סביב היבט דתי-אסלאמי. בשנת 1914, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, יראו הבריטים שמא יקרא הסולטן העות'מאני "ג'יהאד" נגד בעלות הברית. אולם חוג השפעתו על הודו היה קטן, והמוסלמים המשיכו להתגייס לצבא הבריטי, ואף לחמו נגד הטורקים בזירות מסופוטמיה וארץ ישראל, חרף הכרזתו על "ג'יהאד". כאשר פרץ המרד הערבי, הוא עורר תגובות זועמות, מחשש לערים הקדושות לאסלאם, מכה ואל-מדינה. אולם הדבר לא עניין את מוסלמי הודו. עם זאת נשארה הפקידות הבריטית מודאגת גם בתקופות שיחות שלום שלאחר המלחמה. מהאטמה גנדי, שהחל את פעילותו המדינית בהודו בשנת 1919, מונה לנשיא מפלגת הקונגרס. הוא תבע שנחלות האימפריה העות'מאנית ישארו תחת שלטון מוסלמי.[4] בהתאם לכך, התנגד למסירת השטח ליהודים, אך הוסיף כי יש לכבד את הארץ כמקום פולחן לכל שלוש הדתות. בינואר1922 פרסם את תביעותיו המינימליות מהצבא הבריטי: הוצאת כל החיילים ההודים ממצרים, הצהרה פומבית של ממשלת בריטניה על התנגדותה לכיבוש הצרפתי בסוריה ושליטה מוסלמית מוחלטת בארץ ישראל. במשך העשור הבא המשיכה מפלגת הקונגרס לפעול למען אינטרסים של ערביי ישראל.[5]
בסמוך למועד כינון המנדט הבריטי על ישראל, החלו מנהיגי התנועה הערבית הלאומית לקיים קשר עם מוסלמי הודו, בניסיון לקבל את אהדתם בסכסוך הארצי. באוקטובר 1923 שיגרה המועצה המוסלמית העליונה להודו משלחת לאיסוף כספים. עוד קודם לכן פעלה בניסיון להשיג תמיכה מראשי העלייה למכה ההודים להתנגדותם למנדט הבריטי ולמדיניות הציונית.[6][7] במחצית שנת 1930 ביקר בהודו גרשון אגרון, שהיה באותה העת כתב של כמה עיתונים אמריקניים ובריטיים. ב-19 באפריל, כיומיים לאחר שהגיע למדינה, נפתחה במומביי ועידה מוסלמית בשם "הוועידה הכל-הודית לענייני פלסטין" ("All-India Conference of Palastine Affairs"). הוא דיווח כי באותו היום פרצה בעיר הפגנה פרו-אסלאמית, הקוראת בגנות להצהרת בלפור. שלטון בריטניה בהודו חשש מאוד שהלכי רוח אלה יזיקו למשמעת ברגימנטים הבריטיים, לכן פרסמו הצהרה שמבטיחה כי המקומית הקדושים למוסלמים בארץ ישראל לא יפגעו. בחזרתו לירושלים הציע להקים משרד קטן בבניין הסוכנות היהודית שיעסוק בהפצת מידע אודות העם היהודי, וזיקתו לשטח ישראל. לטענתו, הודו אינה המדינה היחידה שבה מופץ חומרי תעמולה שמקורם נעוץ במועצה המוסלמית העליונה. בניגוד לאחרים בסוכנות היהודית, נטה חיים וייצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, להקל ראש בחומרת הסכנה שנשקפת לציונות מעמדתם של הקהילויות המוסלמיות בהודו. זאת אף שהיה ער לעובדה שממשלת בריטניה חוששת מלחצים פוליטיים מצדם בעניין היישוב היהודי בארץ ישראל.[8]
