מקובל להשתמש ב"משטח" או "פלטפורמה" כמונחים כלליים להגדרת רצף של משטחים קרבונטיים המצויים במים רדודים. משטחים קרבונטיים עשויים להתפתח במרבית המיקומים הטקטוניים, אך הם נפוצים בעיקר בשולי יבשת סבילים.[2] רבים משדות הנפט בעולם נובעים משכבות סלעי משקע המצויות לאורכם של משטחים קרבונטיים כאלה. דוגמה למשטח קרבונטי כזה היא מפרץ הדסון בקנדה.
היווצרות
לאחר שמסתיימת בניית השילד באמצעות אורוגנזה והוא חדל מלהתרומם, מתפתח בחלקו העליון מישור גידוע. מישור זה הוא תוצר סופי של סחיפה החלה על השילד בתנאים של ים רדוד. הסחיפה האיטית גודעת את הרכסים שהתהוו בשילד בשלבי היווצרותו, ומותירה פני שטח ישרים.
משטח כזה החל להיווצר לקראת סוף הקמבריון בשילד הערבו-נובי, ועליו הורבדו במהלך הזמן סלעי משקע. משקעים קמבריים אלה נוצרו כנראה על ידי קרחון יבשתי נרחב,[4] וכיום הם מוסרים בחלקם באמצעות סחיפה וחושפים את סלעי התשתית.
מאפיינים
בדומה לשילדים, גם המשטחים היבשתיים הם אזורי קרום יציבים מבחינה טקטונית ובעלי תבליט טופוגרפי שטוח למדי. משטחים אלה חסרי כיסוי משקעי או שהם מורכבים מכיסוי משקעי מועט שאינו עולה על קילומטרים ספורים. בסלעי המשקע המצויים על משטחים יבשתיים לא חל מעוות וגילם נע בדרך-כלל מהפרקמבריון ועד הקנוזואיקון. למשטחים היבשתיים מאפיינים סייסמיים דומים לאלה של שילד.[5]
משטחים יבשתיים מרכיבים כ-35% מנפח הקרום ואת מרבית שטחו החשוף. המשטח הגדול ביותר מצוי בשטחה של אירואסיה ומשתרע על חלק גדול משטחה. משטח גדול נוסף הוא "אגן ויליסטון" (Williston basin) במרכזה של אמריקה הצפונית ובשוליו המערביים של השילד הקנדי.