מרצ'לו פיאצ'נטיני
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עריכה
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מרצ'לו פיאצ'נטיני
Marcello Piacentini
מרצ'לו פיאצ'נטיני דיוקן עצמי במדים של חבר האקדמיה המלכותי של איטליה
מרצ'לו פיאצ'נטיני דיוקן עצמי במדים של חבר האקדמיה המלכותי של איטליה
לידה 8 בדצמבר 1881
רומא, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 במאי 1960 (בגיל 78)
רומא, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קמפו ורנו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים ספיינצה – אוניברסיטת רומא עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה אדריכלות
יצירות ידועות פאלאלוטומטיקה, Piazza della Vittoria, אצטדיון נאציונלה PNF עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Matilde Festa עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הקמפוס החדש של אוניברסיטת רומא (1935)
שלט מורשת מחוץ לבניין ג'נראלי בירושלים מאזכר את אדריכלו מרצ'לו פיאצ'נטיני

מרצ'לו פיאצ'נטיני (באיטלקית: Marcello Piacentini;‏ 8 בדצמבר 1881 – 19 במאי 1960) היה תאורטיקן עירוני איטלקי ואחד התומכים העיקריים באדריכלות הפשיסטית האיטלקית.

ביוגרפיה

נולד ברומא, בנו של האדריכל פיו פיאצ'נטיני (איט'). כשהיה בן 26 בלבד, הוזמן לחדש את המרכז ההיסטורי של ברגמו (1907); לאחר מכן, עבד בכל רחבי איטליה. יצירותיו אשר נחשבו לטובות ביותר הן אלה שהוזמנו על ידי הממשלה הפשיסטית ברומא.

פיאצ'נטיני פיתח "נאו-קלאסיסיזם מפושט", סגנון הנע בין הנאו-קלאסיציזם של קבוצת (אנ') (ג'יו פונטי ואחרים) והרציונליזם של גראפו 7 (אנ') של ג'וזפה טרגני (אנ') אדלברטו ליברה (אנ') ואחרים.[1] הסגנון שלו הפך לעמוד התווך של הארכיטקטורה הפשיסטית ברומא, ובא לידי ביטוי, בין היתר, בקמפוס החדש של האוניברסיטה ורובע יורו, אותו הוא עיצב ואף שימש בו גם בתפקיד הקומיסר הבכיר מרצון של בניטו מוסוליני. עבודותיו האחרות כוללות את שיפוץ ברשיה וליבורנו, המוזיאון הלאומי מגנה גרסיה (אנ') ברג'יו קלבריה, פתיחתו של ויה דלה קונקילציון (אנ') ברומא, ושיקום בית האופרה של רומא (1928–1958).

פיאצ'נטיני הפך לאדריכל חשוב בתקופה הקולוניאלית של איטליה: עבודותיו ניכרו במיוחד בקירנאיקה במזרח לוב. סגנון הבניינים שלו אופייני לתקופה הנאו-מורית של האדריכלות הקולוניאלית איטלקית בלוב בשנות העשרים. סגנון זה ניכר באלברגו איטליה שלו כמו גם בתיאטרון Berenice בבנגזי. פיאצ'נטיני התמנה למנהל הפרויקט של כל עבודות הבנייה האיטלקית בקירנאיקה (אנ')[2]. בנוסף, הוא שימש כפרופסור לתכנון עירוני באוניברסיטת לה ספיאנצה ברומא, שם גם כיהן כנשיא האוניברסיטה. לאחר נפילת המשטר הפשיסטי הוא הפסיק את עבודתו כאדריכל למשך מספר שנים. הוא מת ברומא בשנת 1960.

עבודות

לקריאה נוספת

  • Lupano, Mario (1991). Marcello Piacentini. Rome-Bari: Laterza.
  • Pisani, Mario (2004). Architetture di Marcello Piacentini. Le opere maestre. Rome: Clear.
  • Scarrochia, Sandro (1999). Albert Speer e Marcello Piacentini: l'architettura del totalitarismo negli anni trenta. Milan: Skira.
  • De Rose, Arianna S. (1993). Marcello Piacentini: Opere 1903–1926. Modena: Franco Cosimo Panini.
  • (בגרמנית) Luigi Monzo, trasformismo architettonico – Piacentinis Kirche Sacro Cuore di Cristo Re in Rom im Kontext der kirchenbaulichen Erneuerung im faschistischen Italien, in Kunst und Politik. Jahrbuch der Guernica-Gesellschaft, 15.2013, pp. 83-100.
  • (בגרמנית) Christine Beese, Marcello Piacentini. Moderner Städtebau in Italien. Berlin 2016.
  • (בגרמנית) Luigi Monzo, Review to Beese, Christine: Marcello Piacentini. Moderner Städtebau in Italien, Berlin 2016. In architectura: Zeitschrift für Geschichte der Baukunst, 45.2015/1 (published October 2016), pp. 88-91.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרצ'לו פיאצ'נטיני בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ (בגרמנית) Luigi Monzo: trasformismo architettonico – Piacentinis Kirche Sacro Cuore di Cristo Re in Rom im Kontext der kirchenbaulichen Erneuerung im faschistischen Italien, in: Kunst und Politik. Jahrbuch der Guernica-Gesellschaft, 15.2013, p. 83-86.
  2. ^ ANMI Archive Rome "Girls Academy Benghazi" (אורכב 27.12.2014 בארכיון Wayback Machine)
  3. ^ 1 2 3 Longari, Elisabette (2011-03-15). "Revolution in Libya: if the war eradicates history". Domus. נבדק ב-2018-03-11.
  4. ^ אלסיו גוארינו, וילה אוטולנגי. פייטרו פורצ'יני, מרצ'לו פיאצ'נטיני, פדריקו ד'אמאטו . חלוקת, 14 בפברואר 2017
  5. ^ Obermair, Hannes (2017), "Monuments and the City—an almost inextricable entanglement", in Matthias Fink (ed.), 'Multiple Identitäten in einer „glokalen Welt“—Identità multiple in un "mondo glocale"—Multiple identities in a "glocal world", Bozen-Bolzano: Eurac Research, pp. 88–99, ISBN 978-88-98857-35-7