במשפחה שלושה סוגים ששרדו, ועוד מספר מינים נכחדים המוכרים למדע. סיווגו של סוג רביעי, מרמוסט גולדיי (Callimico), שנוי במחלוקת בין החוקרים, אך הנטייה היא לשייכו למשפחת הצבוסיים.
מאפיינים
בני המשפחה הם מהקטנים שבפרימטים. משקלם נע בין משקלו של המרמוסט הזעיר, שאינו עובר את 100 הגרם, ועד למשקלו של הטמרין הרעמתי, 600 גרם. הם עירומים משיער בכל או ברוב פניהם. פרוותם רכה ומשיית, ולרבים מהם יש ציצות ממין זה או אחר. הם בעלי אפים קצרים וזנבות ארוכים, שאינם יכולים להיאחז.
גפיהם הקדמיות קצרות מהאחוריות, אך עיקר תנועתם היא על ארבע רגליים. גולגולתם דומה לזו של צבוס קטן, אך תיבת המוח גדולה יותר, האף קצר יותר וסידור השיניים שונה - סידור השיניים אצל המרמוסטיים הוא זהה למעלה ולמטה, ומורכב משתי חותכות, ניב, שלוש טרום-טוחנות ושתי טוחנות, בעלות מבנה משולש - סה"כ 32 שיניים. בכך הם שונים מהצבוסיים שלהם טוחנת אחת יותר. ההבדל העיקרי בין בני משפחה זו לרוב הפרימטים הוא היותם מצוידים בטפרים, לעומת הציפורניים שמאפיינות את שאר בני הסדרה. מאפיין זה גרם בעבר לחוקרים להניח כי מדובר במשפחה פרימיטיבית יחסית, המקורבת לסנאים, אך מחקרים חדשים[1] מראים כי מדובר במאפיין מפותח ביותר, ששב והופיע בבני המשפחה לאחר שכבר חיו באמריקה הדרומית.
חלק מהמינים הם מונוגמיים, והאחרים חיים בקבוצות מרובות זכרים ומרובות נקבות. ברוב הקבוצות מהסוג הזה, הנקבה הדומיננטית מפרישה פרומונים שמונעים מהנקבות האחרות להתייחם, ולכן היא היחידה שמתעברת. כל הקבוצה מטפלת בצאצאים. כל בני המשפחה הם טריטוריאליים, וחיים בקבוצות קטנות של חמישה או שישה פרטים. זוהי קבוצת הפרימטים היחידה המולידה תאומים באופן סדיר - כ-80% מההמלטות הן של תאומים. העומס הגדול הכרוך בגידול תאומים מביא לכך שרוב מיני המרמוסטיים משתפים פעולה בגידול צאצאים - האב וחברי קבוצה שאינם ההורים משתתפים בגידול הצאצא, ובעיקר בנשיאתו.
תזונתם מתבססת על פירות, חרקים, מוהלעצים ובעלי חוליות קטנים. יכולתם להיצמד לעצים, במיוחד לעצי גומי, בצורה מאונכת, לנקוב חור בקליפה באמצעות טופריהם ולשתות את המוהל (מיץ או גומי), היא ייחודית בין הפרימטים.
.jpg)
