מרכז כפרי (נקרא לעיתים גם "מרכז אזורי") הוא צורת התיישבות שנוסתה בישראל משנות ה-50 של המאה ה-20 ועד תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. המרכז הכפרי הוא ישוב הנמצא בלב אזור חקלאי המורכב מיישובים חקלאיים (בדרך כלל מושבי עובדים) ומיועד לשמש כמרכז לאיגום אמצעי ייצור, מתן שירותים וכמרכז תרבותי לישובי האזור. שיטת ההתיישבות של חבל חקלאי מתוכנן שבמרכזו יש מרכז כפרי התבצעה לראשונה בחבל לכיש שהמרכזים הכפריים שלו נמצאים בנהורה ובאבן שמואל.[1] בהמשך, הוקמו גם מרכזים כפריים גם באזורים חקלאיים נוספים שהיו בהם מושבים, גם בכאלו שלא היו חבל חקלאי מתוכנן מראש.
אמצעי הייצור שתוכננו להיות במרכזים הכפריים היו: ריכוזי טרקטורים וכלים חקלאיים ומתקני מיון ואיסום מרכזיים לתוצרת חקלאית.
השירותים אותם יועד המרכז הכפרי לתת היו: בית ספר יסודי, מרפאה, צרכנייה, בית עם, סניף בנק וגם מגורים לעובדי השירותים והקהילה של המרכז הכפרי.[1]
יעד נוסף של המרכז הכפרי היה שילוב האוכלוסיות ההומוגניות שהיו בכל אחד מהמושבים שסביב למרכז הכפרי ויצירת מיזוג גלויות, שהיה אחד מיעדי ההתיישבות הציונית בעשורים הראשונים של מדינת ישראל.[2]
במהלך השנים, חלק מאותם מרכזים כפריים חוו קשיים, הן במילוי המטרות שיועדו להם והן בשימור תושביהם. חלק גדול מאותם מרכזים כפריים הפכו ליישובים קהילתיים, או ליישובים כפריים אחרים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 ד"ר איריס גרייצר, צביה פיין, מאירה שגב, "ישראל במאה ה-21 - ספר הכנה לבגרות", המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2009, עמ' 203-199
- ^ אבשלום רוקח, "לכיש - בין תכנון לביצוע", המרכז לחקר התיישבות כפרית ועירונית, 1978, עמ' 21
