חצי סיליקואה שהוטבעה תחת הרקליוס, המתארת את בנו של הרקליוס, הרקליוס קונסטנטין (משמאל) ומרטינה (מימין)
מרטינה (ביוונית: Μαρτίνα; 598–641) הייתה קיסרית האימפריה הביזנטית בין השנים 613–641. נישאה לדודה הרקליוס כאשתו השנייה וקיבלה את התואר אוגוסטה. מונתה על ידו כעוצרת הממלכה יחד עם בנה בשנת 641. הייתה בתם של מרטינוס ה-7 ומריה ה-12 אחותו של הרקליוס.[1]
נישואיה להרקליוס
נישואיה להרקליוס לא התקבלו בברכה בקהל הרחב, שכן למרות גילה הצעיר הייתה לה השפעה רבה על בעלה. שנת נישואיהם לא תואמת בין תאופאנסלניקפורוס. הראשון טוען כי נישאו בשנת 614 ואילו ניקפורוס מתארך את הנישואין בשנת 623. על פי מטבעות מהתקופה ההנחה המחקרית היום היא כי ככל הנראה התחתנו לפני שנת 616 משום שנמצאו מטבעות עם דיוקנה חרוט עליהם מהשנה השישית למלכותו של הרקליוס. ניתן לראות את האמון מצד אחד שהרקליוס נתן באשתו בכך שחרט אותה על מטבעות אלו ומצד שני ניתן גם לראות את השאיפות הפוליטיות שהיו למרטינה.[2] הפטריארךסרגיוס הראשון טען שנישואיהם של מרטינה והרקליוס הם בגדר גילוי עריות ומשום כל אינם חוקיים. אך לבסוף חזר בו וביצע את טקס הנישואים שלהם.[3]הציבור התנגד בצורה נחרצת הן לנישואין והן להכתרת מרטינה לאוגוסטה. הזוג ספג עלבונות רבים מהציבור, גם מהציבור שתמך בהרקליוס ושלטונו. אף משפחתו של הרקליוס לא תמכה בנישואים בכלל זה אחיו, דודה של מרטינה תיאודור, שלא תמך בנישואין שלהם בכלל ובפרט ביציאתה של מרטינה למסעותיו של הרקליוס. ככל הנראה היו להם עשרה ילדים, שניים מילדיהם היו נכים וארבעה נוספים נהרגו בין השנים 624–628 כשהזוג שהה בפרס.
הציבור לא תמך במרטינה כלל ראשית משום שנישואיה היו בגדר גילוי עריות וגם כי ניסתה לקדם את ילדיה על חשבונו של ילדו הגדול יותר של הרקליוס, הרקליוס קונסטנטינוס (קונסטנטינוס השלישי), שמלך לצידו משנת 613.[3] הסלידה ממרטינה אף התעצמה משום שהציבור אהב מאוד את אשתו הראשונה של הרקליוס. למרות כל זאת מרטינה והרקליוס היו זוג יציב ומאוחד. מרטינה התלוותה אליו למסעותיו הרבים וכן בהפסדיו בקרבות שונים. ההפסדים של הזוג בתקופה זו רדפו את מרטינה לאורך השלטון שלה שכן הסיבה שניתנה להפסדים אלו היא נישואיה הבלתי חוקיים או מוסריים להרקליוס, עניין שתרם גם לחוסר הקבלה שלה על ידי הציבור.[3]
"אם וקיסרית"
בשנות השלושים של המאה השביעית מתעצם קונפליקט בין קונסטנטינוס השלישי למרטינה. הרקליוס הבין שככל הנראה הקופליקט הזה ימשיך גם אחרי מותו. כשמותו התקרב, פרסם צוואה בה כתב כי הרקליונס (בנו של מרטינה) והרקליוס קונסטנטינוס יוכרזו כשליטים שווים.[4] שם גם נכתב כי עליהם לכבד את מרטינה כאם וקיסרית. צוואה זו בעצם היוותה ניצחון עבור מרטינה שרצתה שהילדים שלה ימשיכו לשלוט בממלכה. הירקלונס בנה קיבל זכויות שלטוניות וכן השתמע מהצוואה כי מרטינה עתידה לקבל השפעה ישירה על השלטון. כל זאת פורסן בצוואה למרות שקונסטינוס היה כבר בן 28 ובשל לקבל את השלטון, לא נראה שום צורך לכך שיש להכתיר עוצרת. החלטה זו לא נבעה רק מלחץ של מרטינה אלא גם משום שקונסטנטינוס השלישי היה חולה מאוד. בעיני הרקליוס ביסוס מעמדם של שניים מילדיו ייצב את המצב השלטוני באימפריה בעיקר אם קונסטנטינוס ימות ממחלתו בטרם עת. בנוסף, החלטה זו הרגיעה את מרטינה ונתנה מענה לרצונות השלטוניים שלה, שכן תתמנה כעוצרת האימפריה במידה ובנה יישאר שליט יחיד בעודו קטין.[4]
ירושת השלטון בביזנטיון לא הייתה אוטומטית, למרות שבאופן יחסית גורף בנו של האימפרטור הקודם המשיך את אביו לאחר מותו, אותו בן היה צריך לקבל אישור לשלוט מהסנאט, הצבא והציבור.[5] הרקליוס עשה את מה קרוב האימפרטורים עשו כשהגיעו לערס דווי, הבחירה בשני בניו כאימפרטורים מקבילים יכולה גם להיות לא משום שרצה לרצות את מרטינה אלא כי חשב על גילם הצעיר של נכדו הבכור אשר לא יגיע לבגרות לפני שאביו ימות ולא יהיה בשל מספיק על מנת לשלוט באימפריה. יתרה מזו, בתקופה זו האימפריה הייתה מחולקת ומשוסעת בגלל הפרעות דתיות וסכסוכים כנסייתיים על מנוטליזם היו אנדמיים. בנוסף, הייתה מחלוקת בתוך הבירה על בסיס הפלגים של שני הקיסרים ושנאה עממית של מרטינה. בנושא שטחי האימפריה גם היו בעיות, במותו של הרקליוס האימפריה איבדה את סוריה ואת ארץ ישראל, בעוד צבאות ערב התקדמו מהר מאוד למצרים איבדו השטחים והמסעות הצבאיים הרבים גם הכניסו את השלטון לבעיות כלכליות קשות. מתוך כל אלו השלטון לא היה מורשת שבהכרח רצו לרשת. דווקא נתינת האמון במרטינה לרשת ולשלוט בכאוס הזה הוא לא מובן מאליו ואף מפתיע.[5]
הרקליוס נפטר ב-11 בפברואר בשנת 641 לאחר שכתב את צוואתו. מרטינה כינסה באופן מיידי את הסנאט, את הפטריארך פירוס ושאר נכבדי האימפריה לאספת עם בהיפודרום על מנת לחשוף בפניהם את צוואתו של הרקליוס. באספה זו דרשה את השלטון לעצמה וציפתה שתוכל להשתלט על במהרה על ניהול האימפריה למרות שנה החורג שלט בפועל משנת 613. הייתה לכך התנגדות חזקה.
הקהל נתן כבוד מיוחד להרקליוס קונסטנטינוס, ולא להרקליונס, בטענה שהוא הקיסר הוותיק יותר וכן היה שליט עם הרקליוס במשך רוב חייו. מרטינה לא שמחה מאהדתם של הציבור את בנה החורג עבור מרטינה, סירובו של הציבור לתת לה להשתתף בניהול האימפריה היווה עבורה מאין בגידה.
מרטינה וקונסטנטינוס השלישי
יחסיהם לאחר מות הרקליוס עלו על שרטון. קונסטנטינוס השלישי מלך רק 103 ימים. הוא נפטר משחפת. הייתה אמונה רווחת בציבור שמרטינה הרעילה אותו, השמועה הופצה אחר כך על ידי בנו של קונסטנטינוס, וכן כתוב בכרוניקות רבות כי הפאטריאך פיירוס עזר לה לבצע את המעשה.[6] היסטוריונים היום כמו לינדה גרלנד טוענים כי הנחה זו כנראה לא נכונה.[7] לאחר מות קונסטנטינוס, מרטינה החלה מיד להגלות את התומכים הבולטים שלו בעזרתו של הפטריארך פיררוס הראשון מקונסטנטינופול שהיה אחד מיועציה העיקריים, היא החייתה מחדש את מדיניות המונותליזם.[8]
נפילתה והדחתה של מרטינה
אופי שלטונה והשמועות שנפוצו באימפריה על הרעלת קונסטנטינוס השלישי גרמו לעם ולסנאט להתנגד למרטינה ולבנה. ולנטינוס איגד את הצבא נגד מרטינה וילדיה בכך ששיחד אותם עם כספים מתוך אוצרו של פילגריוס,[9] התקדם לעבר כלקדון על מנת לכבוש אותה. בא בעת המורדים שלחו איגרות לכל הערים מחוץ לקונסטנטינופוליס על מנת לשכנע גם אותם להצטרף למרד. ולנטינוס חשב שמרטינה לא תוכל למול כוחו הצבאי. הרקלונס המבוהל, בנה של מרטינה, מינה את קונסטנס השני, בנו של קונסטנטין השלישי המנוח, כאימפרטור שותף.[10]
לאחר ספטמבר 641 התקיים מרד צבאי גדול והצבא גזל את היבול בצד האסייתי של הבוספורוס. בגלל מרד זה באותו חודש איבדה מרטינה את תמיכתו של אחד מחסידיה האדוקים, הפתריארך פירוס מקונסטנטינופול, שנטש את העיר לאחר שהותקף על ידי הציבור. עזיבתו של פירוס ערערה עוד יותר את מקומה של מרטינה בסנאט שכבר התנגד אליה.[11]
בנובמבר 641, הפילו את מרטינה ובניה מהשלטון כאשר הצבא כבש את קונסטנטינופול וכלא את מרטינה ובניה הרקלונאס, דוד ומרינוס. לשונה של מרטינה נחתכה, לבניה חתכו את אפם, ובניה הצעירים סורסו. בסופו של דבר הם נשלחו לגלות ברודוס.[12]
ולנטינוס הכתיר את קונסטנס השני בנו של קונסנטינוס השלישי, זאת ככל הנראה על מנת לצבור כוח בתוך האימפריה שכן קונסטנס השני היה בעל מעט מאוד כוח אמיתי עד שנת 650. בהמלכתו קונסטנס הודה לסנאט על שעזרו להפיל את דודו. הנאום שנאם ותועד על ידי תאופאנס מאשים את מרטינה במותו של קונסטנטינוס השלישי וכן מתרץ את הפלת דודו בכך שנולד מנישואים טמאים.[12]
מחלוקת
לינדה גרלנד ביצעה מחקר מקיף על קיסריות ביזנטיות, וסיקרה בהרחבה את מרטינה. היא סיכמה שהקיסרית מרטינה הייתה 'שעיר לעזאזל' בנושאים שירשה מהשלטון של בעלה.[13] עם זאת, ללא ספק, שאיפותיה עבור משפחתה בלבד גרמו לטינה עזה בקרב הציבור.[13] עם זאת, היא עשתה את מה שהיה מצופה מקיסריות בזנטיות רבות; היא נלחמה עבור משפחתה, ילדיה וירושתם. סיפורה גם הותיר רושם עבור אלמנות ואימהות אחרות שאולי עדיף לפעול פוליטית מאחורי הקלעים, ולא באופן גלוי כל כך, כפי שעשתה מרטינה ומה שעל פי רבים גרם להדחתה.[7] מרטינה זכורה כדמות תככנית ושאפתנית שהרעילה את יורש העצר האמיתי על מנת לצבור הון פוליטי. היא גם זכורה כמי שבגללה האימפריה הפסידה טריטוריות רבות כמו ארץ-ישראל, סוריה ומצרים. הפסדים אלו נתלו בכך שהאל עזב את האימפריה בגלל אמונותיה המונופיזיטיות ונישואיה הבלתי-חוקיים (על פי חוקי הדת והאימפריה) להרקליוס.[13]
