PROFILPELAJAR.COM

מרגרט הקלר
Margaret Heckler
לידה	21 ביוני 1931; ניו יורק, מדינת ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	6 באוגוסט 2018 (בגיל 87); מחוז ארלינגטון, וירג'יניה, ארצות הברית
שם מלא	מרגרט מרי הקלר
שם לידה	מרגרט מרי או'שונסי
מדינה	ארצות הברית
השכלה	מכללת אלבטרוס מגנוס ; בוסטון קולג'
עיסוק	פוליטיקאית, דיפלומטית
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
	30 בינואר 1986 – 20 באוגוסט 1989; (3 שנים)
תחת הנשיאים	רונלד רייגן ; ג'ורג' הרברט ווקר בוש
נשיא ממנה	רונלד רייגן
	→ רוברט פ. קיין ריצ'רד מור ←
	10 במרץ 1983 – 13 בדצמבר 1985; (שנתיים)
תחת הנשיא	רונלד רייגן
	→ ריצ'רד שוויקר אוטיס בוון ←
	3 בינואר 1967 – 3 בינואר 1983; (16 שנים)
	→ ג'וזף מרטין גרי סטאדס ←
פרסים והוקרה
	Dr. Nathan Davis Award for Members of the Executive Branch by Presidential Appointment (1991)
חתימה

מרגרט מרי הקלר (באנגלית: Margaret Mary Heckler; 21 ביוני 1931 – 6 באוגוסט 2018) הייתה פוליטיקאית אמריקאית, חברת המפלגה הרפובליקנית, שבתפקידה האחרון כיהנה כשגרירת ארצות הברית באירלנד בין השנים 1986–1989. קודם לכן כיהנה כמזכירת מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית בממשלו הראשון של רונלד רייגן בשנים 1983–1985, וכחברת בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס העשירי של מסצ'וסטס מ-1967 עד 1983.

ביוגרפיה

תחילת דרכה

הקלר נולדה בשם מרגרט מרי או'שונסי בשכונת פלאשינג שברובע קווינס בניו יורק. את לימודיה לתואר ראשון החלה במכללת אלברטוס מגנוס בניו הייבן שבקונטיקט. לאחר מכן למדה באוניברסיטת ליידן שבהולנד בשנת 1952, ובשנה העוקבת השלימה לימודי תואר ראשון במכללת אלברטוס מגנוס. ב-1956 השלימה לימודי תואר ראשון נוסף במשפטים בבוסטון קולג'. היא הייתה האישה היחידה בכיתתה בבית הספר למשפטים. בתום לימודיה התקבלה ללשכת עורכי הדין של מסצ'וסטס. היא שימשה כעורכת בכתב העת "Annual Survey of Massachusetts Law".

בין השנים 1963 ל-1967 הייתה הקלר האישה הראשונה שכיהנה במועצת המושל של קהיליית מסצ'וסטס, הייתה נציגה בוועידה הלאומית של המפלגה הרפובליקנית בשנים 1964 ו-1968, ונבחרה מטעמה לבית הנבחרים האמריקאי בקונגרס ה-90 עד ה-97 (3 בינואר 1967 – 3 בינואר 1983). בשנת 1975 קיבלה הקלר תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ג'ונסון אנד ויילס שבפרובידנס.

בית הנבחרים של ארצות הברית

בחירות

הקלר נבחרה לראשונה אל בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס העשירי של מסצ'וסטס בשנת 1966. היא ניצחה בבחירות המקדימות את ג'ונתן מרטין (אנ'), נציג המחוז הרפובליקני שכיהן כחבר הקונגרס במשך 42 שנים רצופות. מרטין, שהיה אז בן 82, שימש בעבר כיושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית והיה מבוגר מהקלר ב-46 שנים. היא הייתה האישה הראשונה ממסצ'וסטס שנבחרה לבית הנבחרים בזכות עצמה, ללא קשר משפחתי. בבחירות הכלליות שלאחר מכן זכתה הקלר ב-51% בלבד מהקולות, ולאחר מכן נבחרה מחדש עוד שבע פעמים.

לאחר מפקד האוכלוסין האמריקאי של 1980, איבדה מסצ'וסטס מושב אחד בקונגרס בשל גדילה איטית באוכלוסייתה ביחס למדינות אחרות. מחוז הבחירה של הקלר, שאמנם היה היחיד במדינה גדול דיו כדי להימנע משינוי גבולות, אוחד עם זה של ברני פרנק, חבר קונגרס דמוקרטי טרי. המחוז החדש קיבל את מספר המחוז המקורי של פרנק – מחוז הקונגרס הרביעי – אך גאוגרפית היה קרוב יותר לזה של הקלר. כששניהם התמודדו זה מול זה בבחירות 1982, החלה הקלר את המרוץ בעמדת הובלה. אף על פי שהתנגדה למדיניותו של רייגן ב-43% מההצבעות בבית הנבחרים, פרנק הצליח להציג אותה כתומכת של רייגן, תוך שהוא מצביע על תמיכתה הראשונית בקיצוצי המס שלו, שמאוחר יותר נמלכה בדעתה עליהם. בסופו של דבר, הפסידה הקלר בבחירות בהפרש מפתיע של 20%. לאחר תבוסתה, לא נבחרה אישה נוספת לקונגרס ממסצ'וסטס עד להיבחרה של ניקי צונגס ב-2006.

כהונתה

בשנת 1967, כאשר הושבעה לתפקידה, נמנתה הקלר בין 11 נשים בלבד בבית הנבחרים. היא תמכה במדיניות מתונה עד ליברלית שהייתה אהודה על קהל בוחריה במסצ'וסטס הדמוקרטית. הקלר הצביעה בעד חוק זכויות האזרח של 1968. ב-1972 הייתה מיוזמי החקיקה "Title IX", שקבעה כי אין להפלות אדם על בסיס מינו במסגרת תוכניות או פעילויות חינוכיות המקבלות מימיון פדרלי.

בשנת 1974, כחברה בוועדת הבנקאות והמטבע, ניסחה הקלר את חוק שוויון ההזדמנויות באשראי, שאפשר לראשונה לנשים בארצות הברית לרשום כרטיס אשראי על שמן בלבד. ב-1977 ייסדה הקלר והייתה שותפה להקמת שדולת הנשים בקונגרס "Congresswoman's Caucus", קבוצה דו-מפלגתית של 14 חברות קונגרס שהתמקדה בקידום שוויון לנשים בתחומי הביטוח הלאומי, חוקי המס ונושאים פיננסיים אחרים. הייתה זו השדולה הראשונה שהורכבה כולה מנשים גרידא בקונגרס.

הקלר הייתה גם תומכת מובהקת ויוזמת שותפה של התיקון לשוויון זכויות. בוועידה הרפובליקנית הלאומית במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980, קראה הקלר למועמד הרפובליקני לנשיאות רונלד רייגן למנות אישה ראשונה לבית המשפט העליון של ארצות הברית. במסצ'וסטס, היא נודעה בזכות בניית רשת שירותים ממשלתיים יעילה במיוחד עבור בוחריה, שאפשרה לה להיבחר לתקופות כהונה נוספת כרפובליקנית במדינה ליברלית. בוושינגטון הבירה יצא לה שם של דמות חברתית מוערכת עם אהבה לאופנה יוקרתית.

בבית הנבחרים, היא כיהנה בוועדת הבנקאות והמטבע (1968–1974), הייתה חברה בכירה בוועדה לענייני חיילים משוחררים (1967–1982), ושירתה גם בוועדת החקלאות (1975–1980) ובוועדה המשותפת לכלכלה (1975–1982).

מזכירת הבריאות ושירותי האנוש

לאחר תבוסתה בבחירות מיאנה הקלר למספר תפקידים בקבינט של ארצות הברית שהוצעו לה, כולל תפקיד מזכירת האוצר של ארצות הברית, אך בינואר 1983 מונתה בידי נשיא ארצות הברית רונלד רייגן למזכירת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית במקומו של המזכיר הפורש ריצ'רד שוויקר. מינויה אושר בסנאט של ארצות הברית ב-3 במרץ 1983 ברוב של 83–2^[1]. שני הסנאטורים שהתנגדו לאישור מינויה של הקלר היו הסנאטורים השמרניים בוב פאקווד מאורגון וג'סי הלמס מקרוליינה הצפונית. התנגדותם נבעה ממחלוקות אידאולוגיות בנוגע לעמדותיה של הקלר על הפלות ונושאים אחרים הקשורים למדיניות חברתית.

בתפקידה כמזכירת הבריאות, הקימה הקלר את ועדת המשימה המיוחדת לחקר הפערים החברתיים בבריאות ובשיעורי התמותה בקרב אפרו-אמריקאים ובני מיעוטים אחרים לעומת כלל האוכלוסייה. בדו"ח שנקרא "The Secretary's Report on Black and Minority Health" (המוכר גם כ"דו"ח הקלר"), הדגישה הקלר את ההבדלים המשמעותיים במצב הבריאותי של מיעוטים והניחה את היסודות להמשך חקר אי-שוויון בבריאות. בעקבות הדו"ח, הקימה הקלר את המשרד לבריאות מיעוטים במחלקת הבריאות ושירותי האנוש.

בתור מזכירה, היא תמכה בעמדות השמרניות של ממשל רייגן, פיקחה על קיצוצי כוח אדם כחלק מהפחתת ההוצאות הממשלתיות, והתעסקה במגוון נושאים בתחום הבריאות הציבורית, כולל משבר האיידס המתפתח. למרות הקשיים להעלות את נושא האיידס לדיון בישיבות הקבינט, הקלר הציבה את האיידס בראש סדר העדיפויות הבריאותי של המדינה. הקלר הבטיחה לציבור האמריקאי כי מאגרי הדם במדינה "בטוחים ב-100% הן עבור חולי המופיליה הזקוקים לעירויי דם רבים והן עבור האזרח הממוצע שעשוי להזדקק לעירוי במהלך ניתוח". כדי להרגיע את התבהלה הציבורית סביב משבר האיידס, היא תרמה דם באופן אישי ולחצה ידיים עם חולי איידס.

במהלך כהונתה נאלצה הקלר להתמודד עם סערה תקשורתית כאשר בעלה, ג'ון הקלר, הגיש בקשה לגירושין בשנת 1984. הסוגיה עוררה דאגות פוליטיות, במיוחד בשנת בחירות, לגבי ההשפעה של הגירושין בקרב תומכיו השמרניים של הנשיא. המחלוקת נמשכה חודשים ארוכים, בעיקר סביב שאלת הסמכות השיפוטית בתיק – האם מסצ'וסטס, שם התגוררו קודם, או וירג'יניה, לשם עברה הקלר, תהא המדינה המטפלת במקרה. האירוע משך תשומת לב רבה והאפיל על כהונתה.

ב-21 בינואר 1985 נהפכה הקלר לאישה הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית שנבחרה כשורדת המיועדת במהלך ההשבעה השנייה של רונלד רייגן לנשיאות ארצות הברית. לאחר ניצחונו המוחץ של רונלד רייגן בבחירות 1984, ראש סגל הבית הלבן דונלד ריגן לחץ על רייגן למנות את הקלר לשגרירת ארצות הברית באירלנד. בנובמבר 1985 מונתה לתפקיד, והסנאט אישר את המינוי בדצמבר שלאחר מכן.

שגרירת ארצות הברית באירלנד

כשהייתה שגרירה מילאה הקלר תפקיד מרכזי בהשגת מענק בסך 120 מיליון דולר אמריקאי עבור "הקרן הבינלאומית לאירלנד", ארגון לפיתוח כלכלי. היא הופיעה פעמים תכופות בתוכניות טלוויזיה איריות והייתה "דוברת יעילה עבור מדיניות ממשלתה בכל נושא, החל ממרכז אמריקה ועד סחר בין-לאומי". ב-31 במאי 1987 נהייתה הקלר לאישה הראשונה שנשאה נאום בטקס הסיום של אוניברסיטת סקרנטון. מסמכיה ורישומיה נשמרים בהווה בספריית ברנס בבוסטון קולג'. בפברואר 1989 הודיעה הקלר על כוונתה להתפטר כדי לעבור לקריירה פרטית, ותקופת כהונתה הסתיימה באוגוסט 1989.

בערוב ימיה

לאחר סיום כהונתה כשגרירת ארצות הברית באירלנד, פנתה הקלר לקריירה פרטית שהתמקדה בשותפויות עם ארגונים שונים ובמאמצים ציבוריים. היא נשארה פעילה בעבודות צדקה קתוליות ושמרה על קשר עם ארגונים כמו איגוד בוגרות הקולג'ים הקתוליים ולשכת עורכי הדין האמריקאית. בנוסף, היא המשיכה להשתתף ביוזמות ציבוריות והופיעה בתפקידים מקצועיים וציבוריים, אך התרחקה בעיקר מפוליטיקה לטובת עיסוקיה האישיים^[2].

ב-6 באוגוסט 2018 נפטרה הקלר בביתה שבמחוז ארלינגטון בווירג'יניה, בגיל 87.