מסעותי עם דודתי (באנגלית: Travels With My Aunt) הוא רומן רב-מכר מאת גרהם גרין, שיצא לאור בשנת 1969, ומאז פורסם בעשרות מהדורות ותורגם לשפות רבות. הספר נחשב לאחד מהרומנים הקלילים יותר של הסופר הבריטי הפורה, לא משום עצם נושאיו - זקנה, מוות, מסעות ויחסי משפחה - אלא משום שגרין בחר להתייחס אליהם באמצעים קומיים ומנקודת מבט מלאת הומור. בסגנון זה, שאמנם אינו ייחודי ל"מסעותי" מבין ספריו של גרין, אולם נפוץ פחות מהטיפול המהורהר, כבד המשקל והרליגיוזי (דתי) שמאפיין ספרים כ"ברייטון רוק", "קץ הפרשה" ו"העוז והתפארת", יצר גרין רומן מסע פיקרסקי פופולרי, שאף עובד לקולנוע ולבמות תיאטרון רבות ברחבי העולם. גרין עצמו כותב בזיכרונותיו: "[זהו] הספר היחיד שכתבתי עבור ההנאה שבדבר" ("for the fun of it"). אחד המבקרים תיאר אותו כ"צחוק בצלו של הגרדום", תיאור שגרין עצמו אימץ, אך הוסיף כי בכתיבת הספר חווה "יותר צחוק ופחות צל". עבור הקורא ניכרים ברומן לכל אורכו שני אלמנטים מנוגדים אלה: הגרדום מחד, והצחוק שבצלו מאידך.
עלילת הספר
ראשיתו של הרומן בהלווייתה ושריפת גופתה של אמו הקשישה של הגיבור הראשי, הנרי פולינג. במהלך הלוויה, הוא פוגש לראשונה זה עשרות שנים את אחותה הצעירה, דודתו אוגוסטה. המפגש בין איש ואישה אלה, השונים באופיים, רחוקים בגילם, וזרים גמורים זה לזה, מוביל בניגוד לצפוי למערכת יחסים שמשנה בהדרגה את חייו האפורים של הנרי מן הקצה אל הקצה.
הנרי השמרן והמיושב מובל על ידי דודתו למעשים ולמקומות שלא היה מגיע אליהם בלעדיה. הוא מאבד את אפרה של אמו, נחקר על ידי המשטרה בחשד להחזקת סמים אסורים בכד האפר, ומגלה מפיה לראשונה שמי שחשב כאמו ונפטרה זה עתה לא הייתה אמו הביולוגית. מסיבות שאינן ברורות לו, הוא נשאב לאיטו לעולמה של דודתו.
המסע המטפורי של הנרי מחייו הישנים, הבריטיים מאוד, לעולמה של דודתו הקוסמופוליטית, מתבטא בסדרת מסעות ממשיים, ההולכים ומרחיקים אותו מביתו הפרוורי ומתחביבו היחיד, גידול פרחי דליה.
יעדם הראשון היא עיר הקיט ברייטון, שלחופי התעלה האנגלית. במסעם השני הם טסים לפריז ומשם נוסעים באוריינט אקספרס עד איסטנבול. בשובו ממסע זה חוזר הנרי למשך מספר חודשים לביתו ולחייו השקטים, אולם נתק זה אינו מחזיק מעמד, ומסתיים במסע שלישי ואחרון, שיעדו הסופי פאראגוואי הדיקטטורית (שגם מופיעה בספר קונסול של כבוד שיצא שנים מעטות אחר כך). טיול שלישי זה הופך למסע בכיוון אחד, כאשר הנרי נענה להצעתה של אוגוסטה להשתקע בדרום אמריקה, עמה ועם אהובה מר ויסקונטי. הרומן מסתיים עם סופו של המסע האחרון, כאשר הנרי מקבל עליו סופית את אורח החיים של דודתו.
כדרכם של נוסעים, מעבירים הנרי ודודתו את זמנם במסעותיהם בשיחות ובסיפורים, אולם דומה שלהנרי אין כלל מעשיות לספר לדודתו, והוא רק שומע את שלה. סיפוריה מגלים בפניו את חייה הסוערים, מסעותיה הרבים בעקבות מאהביה, מעשי הפשע שביצעו הם ושביצעה היא יחד עמם, עושר של הרפתקאות מסמרות שיער, פרידות והתחלות חדשות במקומות חדשים. כן הוא דולה ממנה, פה ושם, פרטים על חייהם של אמו ואביו (שמת בעת שהנרי היה ילד). יחד הם נוסעים גם למסע-זוטא, שבו הם עולים לקברו של אביו ביום השנה לפטירתו, ופוגשים את אחת מאהובותיו.
בעמודו האחרון של הרומן שם גרין בפיו של הנרי את התגלית שנרמזה כבר קודם לכן, שדודתו אוגוסטה היא אמו הביולוגית. לאור חשיפה זו, נראים מסעותיהם כדרכה של אוגוסטה בשלהי חייה לתבוע אותו מחדש כבנה, לאחר שהפקידה אותו בעודו תינוק בידי אחותה הגדולה.
דמויות
דמויות ראשיות
הנרי פולינג
הנרי פולינג הוא גיבור הרומן והדובר המספר אותו בגוף ראשון. הוא כבן 45 ומצא את עצמו יוצא לפנסיה מוקדמת, לאחר שהבנק שבו עבד נרכש על ידי קבוצה בנקאית גדולה, והסניף המקומי שאותו ניהל נסגר. חייו הקודמים להתרחשויות המסופרות היו שקטים וחסרי עניין. חבריו היו מעטים, מכרים שהכיר בעבודתו בבנק ותו לא. תחביבו היחיד היה גידול פרחי הדליה שבגינתו, וחיי האהבה שלו הסתכמו בכך שפעם אחת כמעט והציע נישואים לברברה קין, בתו של ידיד ולקוח הבנק, סר אלפרד קין. שעמומו מגיע עד כדי כך שמותה של אמו, המספק לו דבר מה לארגן ומפגש עם מכרים בלוויה, מעורר בו התרגשות חיובית.
מותה של האם מניע את העלילה בראשיתה, כשהוא מפגיש את הנרי עם דודתו. בתחילה גישתו כלפיה היא כזו של עליונות מוסרית. הוא אינו יוזם את המשך הקשר ביניהם, לאחר המפגש המחודש, אולם ככל שמתפתחת העלילה הולך וגובר עניינו בקשר זה. עניינו מסתכם מעל לפני השטח ברצון ללמוד יותר על הוריו המתים ועל ילדותו, אולם מתחתיו ניכרת גם משיכה לאורח החיים האלטרנטיבי שמוצע לו - הצעה מרומזת בתחילת הרומן, שהופכת למפורשת בסופו.
הנרי פולינג עובר בחודשים המתוארים ברומן שינוי מן הקצה עד הקצה: הוא נוסע ליבשת רחוקה, בעוד שבעבר לא היה מעלה על דעתו להרחיק מעבר לחופי אנגליה; הוא מאמץ חיי פשע של מבריח סחורות לא חוקיות, על כל הסיכון הכרוך בכך ובניגוד גמור לאופיה המהוגן של משרתו כמנהל בנק; הוא נושא לאישה נערה מקומית בת 16, בתו של מנהל המכס באסונסיון, במקום את העלמה קין המתאימה כל כך לסגנון חייו הישן, מבחינת גיל, מוצא וסגנון חיים.
אוגוסטה ברטרם
במידה שבה "מסעותי" הוא רומן פיקרסקי, הוא כזה משום שהדודה אוגוסטה היא ה"פיקארה", הנוודה שבו. היא נכנסת לרומן ולחייו של הנרי, עם הגעתה באיחור להלווית אחותה. אשה כבת שבעים וארבע, אדומת שיער, בטוחה בעצמה וקולנית, הנרי מתרשם בעיקר מגסות-רוחה באותו יום. היא מתאפיינת בסירוב עקרוני להכיר בגילה המבוגר, ובמגבלות החברתיות והפיזיות שהוא אמור להטיל עליה. אף שהרומן מלא בסיפוריה הרבים והמגוונים, היא אינה חיה בעבר או חושבת על העתיד המרוחק, אלא עוסקת בהווה בלבד.
סולם הערכים המשתמע ממעשיה ומסיפוריה, מעמיד בראשו את האהבה ואת סיפוק מאווייה האישיים, ברוח ציוויו של הורטיוס, לנצל עד תום את היום. אין מקום בעולמה לחרטה ואין היא נותנת דעתה מה יגידו הבריות. לחוקים הנוהגים במדינות הרבות שהיא מבקרת אין היא רוחשת כל יראת כבוד, ואינה מהססת להפר אותם, בתנאי שהיא רואה סיכוי סביר שלא להיתפס.
אנו לומדים מסיפוריה שאינה קנאית, שכן לא כעסה על מאהבה מר דאמברוז (Dambreuse) כשגילתה את שקריו, חוסר נאמנותו וחייו הכפולים. גם לאהבת חייה, מר ויסקונטי, סלחה על משגים רבים. כאשר הנרי תוהה בפניה על יכולתה לסלוח על כגון אלה, היא רוגזת עליו, באמרה שאינו מבין דבר. למרות זאת התפרצותה כלפי העלמה פטרסון, אותה הם פוגשים בפוקדם את קברו של אביו של הנרי, מעידה שבכל זאת קיימת בה מידה של קנאה או רכושנות.
להשגותיו של הנרי על אורח חייה ומוסריותה היא מתייחסת בביטול, בראותה את השקפתו כלא יותר מתמימות, שנובעת מהאופן שבו גודל על ידי אחותה. מההתנגשות הבלתי נמנעת בין תפישות העולם המנוגדות היא מגיחה כמנצחת, ניצחון בלתי נמנע שבו לא הטילה ספק באף שלב לאורך הרומן.
דמויות נוספות
וורדסוורת'
מאהבה שחור העור של הדודה אוגוסטה נקרא על שמו של המשורר ויליאם וורדסוורת' בלי שום סיבה פרט לכך שהיא סולדת משמו האמיתי (זאכרי). סוחר סמים קלים יליד פריטאון שבסיירה לאון, וורדסוורת' פגש את אוגוסטה המבוגרת ממנו כשכבר הייתה אישה זקנה. אהבתו אליה זוכה להערכתו של הנרי, והוא מוכיח אותה כאשר הוא ממשיך לנדוד בעקבותיה ולשרת אותה בנאמנות, גם לאחר שהיא עוזבת אותו ומחדשת את יחסיה עם מר ויסקונטי. בסוף הספר הוא גם מת למענה, בעוד שהיא מצידה אפילו אינה מפסיקה לרקוד עם ויסקונטי כשהנרי מבשר לה על מותו. יחסיהם של הנרי ווורדסוורת' מתחילים באיבה מסוימת, כאשר וורדסוורת' מאבד את אפרה של אמו המתה של הנרי ומשתמש בכד (ובהנרי הנושא אותו) כדי להבריח סמים מהמשטרה. אולם הנרי לומד להעריך אותו, ובעיקר את נאמנותו לדודתו, בהמשך.
מר ויסקונטי
דמותו של מר ויסקונטי מופיעה ברומן לראשונה כאחת מדמויות העבר שמעלה באוב הדודה אוגוסטה בסיפוריה. ויסקונטי הוא נוכל איטלקי המכונה "הצפע" על ידי האינטרפול ושאר המשטרות הדולקות אחריו לאורך השנים. בימי מלחמת העולם השנייה סייע לנאצים, ולאחריה נמלט בקושי מגורלם של משתפי הפעולה. הרפתקתו זו מתוארת באריכות על ידי הדודה אוגוסטה באוזני הנרי בחלקו הראשון של הספר, אולם בשלב ההוא אין היא יודעת דבר אודות קורותיו בעשרות השנים מאז שנפרדו דרכיהם.
בחלקו השני של הרומן נודע כי ויסקונטי עודנו חי ולמרות גילו המתקדם עודנו פעיל במעשה מרמה חדש, שלצורכו מבריחה הדודה אוגוסטה (בעזרת הנרי, אך בלי ידיעתו) לבנת זהב לטורקיה, בניגוד לחוקי המטבע ששררו באותה העת בבריטניה. אף שוויסקונטי הפסיד בעבר כספים רבים שנתנה לו, מתמידה אוגוסטה באהבתה לו, ומצטרפת אליו לחייו החדשים בפרגוואי, כמבריח סחורה. כאשר מניח עליו ה-CIA את ידו שם, מתברר כי היה בידיו זיוף מפורסם של יצירה של לאונרדו דה וינצ'י, שהצליח לשמור ברשותו מימיו בשירות הנאצים. חפץ יקר ערך זה קונה את חרותו של ויסקונטי, משום שרשויות החוק אינם יודעים שלא מדובר ביצירה המקורית, שהושמדה בהפצצה. כך הוא מורשה לחיות את שארית ימיו יחד עם אוגוסטה והנרי, לו הוא מותיר את רוב הנטל הכרוך בניהול עסקיהם.
טולי
טולי הוא כינויה של נערה צעירה, שכנתם לקרון של הנרי ואוגוסטה בנסיעתם על גבי האוריינט אקספרס. הנרי נדהם תחילה מהרעיון שעולה בראשה של דודתו, שהוא וטולי יכולים להיות זוג. אולם הוא מתידד עם הנערה, למרות השוני ביניהם, ואף מקבל, ספק ביודעין, את הצעתה לעשן ביחד מריחואנה. טולי מספרת להנרי רבות על חייה, יחד עם תרמילאים שהכירה בפריז, ועל אביה סוכן ה-CIA. בעת שהם שוהים על הרכבת הנרי מהרהר כמה שונה היא ממנו ומביתו בסאות'ווד. בכך שהייתה בת לוויה למסעו הגשמי, היא הייתה לתחנה גם במסעו המטאפורי, מחייו השקטים הישנים, לאלה החדשים והסוערים.
הבלש סמל ספארואו
ג'ון ספארואו (Sparrow), בלש הסקוטלנד יארד, פונה להנרי לאחר ביקורו הראשון בבית דודתו, במאמץ לאתר את וורדסוורת' בחשד (מוצדק) לסחר בסמים. בתחילה משתף איתו הנרי פעולה ומשאיל לו את כד האפר לבדיקות מעבדה, המאשרות את חשדו. ספארואו מביע את הפתעתו כשהוא מגלה בהמשך את חוסר רצונו של הנרי לעזור לו בחקירתו. בכך הוא משמש בידי גרין כמראה, המשקפת את השינוי החל בהנרי: הוא עודנו נראה מלבר כאזרח מהוגן ושומר חוק כפי שהיה בעבר, ואין להתפלא שספארואו מניח שיצדד בשוטר ולא בעבריין; אבל בתוכו כבר חצה את הקווים לצד השני. כאשר ספארואו מביע תקוה שוורדסוורת, שנמלט בינתיים לצרפת, ישוב לממלכה המאוחדת וייעצר, מביע הנרי את תקוותו שלא יעשה כן.
כמו מספר דמויות אחרות ברומן, גם הבלש ספארואו שב אליו לאחר שכבר נדמה שעזב אותו: בעת הנתק בן מספר החודשים בין אוגוסטה להנרי, הוא מופיע בחברת עמיתו הבכיר ממנו, המפקח וודרואו (Woodrow), כדי לנסות לדלות מהנרי מידע שיסייע בעדם להתחקות אחרי דודתו. בשלב זה עניינה של המשטרה אינו בדג הרקק וורדסוורת', אלא במר ויסקונטי, המבוקש על ידי האינטרפול. הנרי מכניס אותם לחפש בדירתה של דודתו, שהפקידה בידו מפתח, אך לא לפני שהוא סוקר אותה בעצמו, על מנת לוודא שלא ימצאו דבר שיועיל להם. שני השוטרים עוזבים אותו בבקשה ליצור עימם קשר אם ישמע מדודתו, אולם הוא מבהיר להם שאין כוונתו לעשות כן.
העלמה ברברה קין
ברברה קין, בתו היחידה של איל הבטון סר אלפרד קין, אינה מופיעה ברומן בעצמה, אלא במכתביה ובכל אחת מהפעמים הרבות שהנרי מהרהר בה. פעם אחת כמעט והציע לה נישואין, אולם בכל פעם שהיא מוזכרת בספר היא אינה מוזכרת כמושא אהבתו, אלא כברירת מחדל שיכול היה, בנסיבות מסוימות, לקשור את גורלו בגורלה לנוחיותם המשותפת. הנרי מוסיף ומשתעשע במחשבה לכתוב לה למקום מושבה בדרום אפריקה (לשם נסעה עם מות אביה), בנקודות מפתח ברומן, אך בכל פעם נראה שהולכת ופוחתת הסבירות שיעשה זאת, ובכך יתכחש לחייו החדשים ויתמרד בהשפעתה של דודתו עליו. בכל זאת נראה כי נודעה לה חשיבות מסוימת בעיניו, שכן היא עולה בדעתו שוב ושוב, ובאופן בולט ביותר כאשר הוא נכלא בתא מעצר עלוב על ידי משטרת אסונסיון.
ג'יימס או'טול
במעבורת שלוקחת אותו מבואנוס איירס לאסונסיון, פוגש הנרי את מי שמסתבר כאביה של טולי, ג'יימס אוטול, המתחזה כאיש עסקים תמים אולם למעשה תפקידו לעקוב עבור סוכנות ביון אחרי ויסקונטי. צירוף המקרים מאפשר להנרי לשוחח עם או'טול על בתו ולהתיידד איתו. לאחר מכן או'טול מצליח לשחרר אותו ממעצר השלטונות בפאראגוואי, לאחר שהנרי בלי משים לב קינח את אפו במטפחת אדומה ביום חגה של הדיקטטורה השולטת בארץ, שצבעה הסמלי אדום. כשאו'טול מחזיר את הנרי לביתו של ויסקונטי, נגרם עקב כך המפגש בין הסוכן הרודף לפושע הנרדף, שמוביל לעסקת הציור המזויף.
או'טול מציע להנרי מקום במעבורת שתיקח אותו חזרה לחייו הקודמים, ומנסה בלא הצלחה לשכנעו לקחתה.
הקולונל חכים
בעת שהותם הקצרה של הנרי ואוגוסטה באיסטנבול, הם נחקרים בחדר המלון שלהם על ידי קולונל במשטרה הטורקית, איש הזוכה ליראת כבוד מהמקומיים ונקרא בפיהם הקולונל חכים. עניינו של חכים באוגוסטה הוא חשד למעורבות במזימה בה מעורב ויסקונטי, יחד עם חבר נוסף לכנופייתם מימים עברו, הגנרל עבדול. אוגוסטה מיתממת, באומרה שכל קשריה הנוכחיים עם הגנרל עבדול מסתכמים בכך שהמליץ לה להשקיע באג"ח להמרה של חברה מסוימת הנסחרות בדולרים, ולכן נאלצה לצאת מבריטניה כדי לבצע השקעה זו.[1]
הקולונל חכים מביא עמו שוטר כדי לערוך חיפוש בחדר ובכליהם של אוגוסטה והנרי, אך אינו מעלה בחכתו דבר. לאחר שהקולונל האדיב עוזב אותם, נגלה להנרי שבתוך נר כבד הסתירה דודתו, בלא ידיעתו, לבנת זהב כבדה, בתקווה שהתממשה, שהנר הדולק יחמוק מעינו המנוסה של הקולונל חכים.
ריצ'רד פולינג
אביו של הנרי, ריצ'רד פולינג, מת כשהנרי היה ילד. נוכחתו ברומן מתבטאת בכך שהוא עולה בשיחות בין אוגוסטה להנרי, ובכך שהנרי מהרהר אודותיו רבות, ומנסה ללמוד עליו מה שניתן ללמוד מהספרים שהוריש לו. ריצ'רד היה גבר עצלן ויפה תואר, אשר בנו זוכר אותו בעיקר כמי שישן בכל שעה מזדמנת. במקצועו היה בנאי. במהלך הרומן הנרי לומד לראשונה על אודות מקום מותו וקבורתו, מעבר לתעלה בצרפת. הוא אף פוגש מאהבת שעודנה פוקדת את קברו, שנים רבות לאחר מותו, ומגלה לו צדדים של אביו שלא הכיר. התנהגותה הקנאית והנרגזת של אוגוסטה כלפי אותה מאהבת, היא רמז מטרים לכך שאינה אלא אותה נערה שהייתה מאוהבת בריצ'רד וילדה את בנו.
יותר מכל נוכח ריצ'רד ברומן באמצעות הספרים שאהב לקרוא, ושאותם הוריש להנרי: סטים שלמים של כל כתבי וולטר סקוט וכרכים של משוררי המאה ה-19 טניסון, וורדסוורת', בראונינג ופלגרייב. בין דפי הספר רוב רוי מוצא הנרי רמז מטרים נוסף: תמונה שהטמין ריצ'רד, של הדודה אוגוסטה בצעירותה.
ניתוח, הערכה וביקורת
"מסעותי עם דודתי" זכה לביקורות מעורבות. אחדים ממבקרי הספרות ראו בו לא יותר מהלצה קלילה ומבדרת, המורכבת מאנקדוטות וסיפורים משעשעים, אשר מרכיביה אינם מתלכדים היטב לכדי יצירה קוהרנטית. אותו חוג מבקרים, אשר סבר כי גרין היה במיטבו כשכתב יצירות כבדות משקל, "קתוליות" ורציניות יותר, ראה ב"מסעותי" סטייה מדרך הישר, ומכאן נגזר יחסם לספר. לעומתם ניצבו מבקרים שהעריכו גם את כישוריו הקומיים והפארודים של גרין, אשר לדעתם מוצו היטב בספר זה.[2]
"מסעותי" עשיר בהרמזים ובאזכורים מפורשים של יצירות אחרות, בעיקר של ספריו הקודמים של גרין והספרים האהובים עליו. שמה של הדודה אוגוסטה הוא מחווה לדמות בעלת אותו שם (אם כי בעלת אופי שונה לחלוטין) מ"חשיבותה של רצינות" של אוסקר ויילד. שמו של הבלש ג'ון ספארואו מושאל משמו של מלומד אוקספורדי נודע, ואילו דמותו של ה"צפע" ויסקונטי לקוחה כמעט בשלמותה מספרה של מרג'ורי באוון (Marjorie Bowen) The Viper of Milan, שהיה אהוב על גרין בילדותו. גם המקומות שבהם מבקרים הנרי ודודתו – ברייטון, איסטנבול דרך האוריינט אקספרס ודרום אמריקה – הם מקומות שבהם ביקר גרין ועליהם כתב כמה מספריו הידועים ביותר.[3]
גרין הודה כי יש מקצת מהאמת בטענתם של מספר מבקרים, כי יש לראות בפרטים והאזכורים השזורים בספר כמעין מסמך "קורות חיים" ספרותי שכתב על עצמו, אולם הוא תירץ את רוב ההרמזים, ההשאלות, הציטוטים והבדיחות הפרטיות שבספר בכך שכתב אותו באופן משוחרר, בלי יומרות לסיימו, לא כל שכן לפרסמו.[4] הודאה זו, בצירוף העובדה שכמו כל הדמויות הנושאות את השם "הנרי" בספריו, מייצג גם הנרי פולינג את גרהם גרין עצמו ,[5] וזיהויה הוודאי של הדודה אוגוסטה עם ה"דוטורסה" הווינאית אליזבת מור, מכרה של גרין מימיו על האי קפרי,[6] מסייעים לטענתם של המבקרים הגורסים ש"מסעותי עם דודתי" אינו רומן של ממש, או לכל הפחות אינו רק רומן, אלא גם שעשוע של הסופר עם קוראיו.
אל מול כל אלה ניצבת קביעתו של גרין עצמו המשתמעת מכותרתו של הספר, כי מדובר ברומן לכל דבר. לפחות בשלבים המוקדמים יותר של הקריירה שלו נהג גרין לציין בכותרות ספריו השונים מי מהם "רומן" (A Novel), ומי מהם "בידור" (An Entertainment). בחירתו לסווג את "מסעותי עם דודתי" כרומן מעידה כי ראה בו דבר מה מעבר לאסופה של סיפורים קצרים, רעיונות והֶרְמֵזִים].
למרות הביקורות החלוקות, קיבל ציבור הקוראים את הספר ללא הסתייגות. הצלחתו המסחרית הרבה הכניסה אותו לרשימת עשרת רבי המכר הגדולים בארצות הברית לשנת 1970, וייתכן שסייעה להביא גם את ספרו הבא של גרין, "קונסול של כבוד" (1973), לאותה הרשימה.
עיבודים לקולנוע ולתיאטרון
סרט הקולנוע (1972)
רב המכר עובד לסרט קולנוע הוליוודי זמן לא רב לאחר פרסומו. סרטו של הבמאי ג'ורג' קיוקור נצמד לעלילתו של גרין בקווים כלליים בלבד. מגי סמית' גילמה דודה אוגוסטה מוגזמת משהו, אותה הגדיר מבקר הקולנוע רוג'ר איברט כ"נימפומנית בת שבעים", הלוקחת את אחיינה, הבנקאי המנומנם הנרי, בגילומו של אלק מק'קאואן (Alec McCowen), למסע צבעוני העובר בשרשרת של חדרי מלון ותאי רכבת, שתכליתו גיוס דמי כופר בסך 100,000 דולר, כדי להציל את מר ויסקונטי שנחטף. מסעם מקבל מימד של דחיפות כאשר חתיכות מגופו של המאהב ויסקונטי נשלחים בדואר לאוגוסטה. גם בסרט כמו בספר, מלווים את המסע סיפוריה של אוגוסטה, אודות מאהביה והרפתקאותיה בשנים עברו. נקודת הסיום גם היא דומה בספר ובסרט - ניצחונו של אורח החיים המושחת מוסרית וקל הדעת של הדודה, על זה של אחיינה-בנה, הנכבש על ידו.[7]
התפקיד הוצע לראשונה לשחקנית קתרין הפבורן בת ה65. הפבורן סירבה לתפקיד בטענה שהתסריט לא היה לטעמה ושכתבה את התסריט בעצמה, אבל לבסוף היא עזבה את הפרויקט לגמרי. אז ליהקו את מגי סמית' בת ה38 לתפקיד, עקב הצלחתה בסרט "האביב של מיס ברודי".
בטקס פרסי אוסקר ה-45 זכה הסרט הססגוני בפרס אחד, אותו קיבל אנתוני פאוול על עיצוב התלבושות. בנוסף היה מועמד בשלוש קטגוריות אחרות: צילום, תפאורה, והשחקנית הראשית הטובה ביותר. כמו כן היה מועמד לשלושה פרסי גלובוס הזהב ולמספר פרסים נוספים.[8]
מחזה (החל מ-1989)
"מסעותי עם דודתי" עובד לתיאטרון על ידי הבמאי ג'יילס הברג'אל (Giles Havergal), עבור תיאטרון אזרחי גלאזגו (Glasgow Citizens Theatre) שהציג אותו לראשונה ב-1989. רצונו המוצהר של הברג'אל "לשחק את כל התפקידים" במחזה, בא לידי ביטוי בריכוז כל התפקידים בידי ארבעה שחקנים – ארבעה גברים – המשחקים לסירוגין את כל התפקידים בסיפור, כאשר לעיתים כל הארבעה מגלמים בעת ובעונה אחת את דמותו של הנרי, כל זאת ללא כל תלבושת אחרת פרט לחליפות גבריות סטנדרטיות, וללא כל תפאורה שתייצג את נופי הרומן, מלבד כיסאותיהם. בחירה אמנותית זו של הברג'אל הציבה אתגר לא פשוט בפני ארבעת השחקנים, אשר באמצעות דיאלוג בלבד אמורים היו לבטא את שלל הניואנסים הדקים שבסיפורו של גרין. במובן זה היה המחזה היפוכו הגמור של סרט הקולנוע, שכאמור גרף את פרס האוסקר הבודד שלו דווקא על עיצוב התלבושות ולא על תסריט או משחק.[9]
בניגוד לעיבוד הקולנועי שזכה לביקורות פושרות ומטה, קצר מחזהו הייחודי של הברג'אל תשבחות.[10] הצלחתו לא נשארה בגבולות סקוטלנד; הוא הוצג במשך 18 חודשים בווסט אנד וזכה בשני פרסי אוליבייה (פרס התיאטרון הבריטי), האחד על הביצוע הקומי הטוב ביותר והשני על מופע הבידור הטוב ביותר. בשנות התשעים של המאה העשרים הוצג המחזה בארצות רבות, ביניהן צרפת, ארצות הברית, הונגריה וישראל. הגרסה הישראלית של תיאטרון בית ליסין בוימה על ידי ג'ון פופ (John Pope), שהיה שותף להפקה המקורית בגלאזגו, ועובדה לשפה העברית על ידי אהוד מנור. [1] בהשתתפות אבי אוריה, אוהד שחר ורפי תבור.
תרגום לעברית
הספר תורגם לעברית על ידי הסופר והמתרגם חנוך ברטוב, וראה אור בהוצאת עם עובד, תל אביב, 1971, בשם מסעותי עם דודתי, מאת "גריהם גרין". תרגום זה הודפס מחדש ב-1994, והוא נכלל ברשימת הרומנים המתורגמים שב"תוכנית הלימודים בספרות לחטיבה העליונה בבית הספר הכללי", מטעם משרד החינוך.[11] תרגום חדש ועדכני על ידי יותם בנשלום יצא לאור בהוצאת "הכורסא" ו"תשע נשמות" בשנת 2019.[12]
לקריאה נוספת
- גרהם גרין, Ways of Escape - An Autobiography, הוצאת Simon and Schuster, ניו יורק, 1980
- תוכניית המחזה "מסעותי עם דודתי", תיאטרון קורט (Court Theatre), שיקגו, עונת 1996–1997, ראו [2]
- ברנרד ברגונזי (Bernard Bergonzi), A Study in Greene: Graham Greene and the Art of the Novel, הוצאת Oxford University Press, ניו יורק, 2006
- נורמן שרי (Norman Sherry), The Life of Graham Greene: Volume III: 1955-1991 , הוצאת ספרי פינגווין, ניו יורק 2005
- שירלי האזארד (Shirley Hazzard), Greene on Capri: A Memoir, הוצאת FSG, ניו יורק 2000
- ביקורות:
- ג'ון סיימון (John Simon), John Simon on Theatre: Criticism 1974-2003, הוצאת Applause Books, ניו יורק 2005, עמ' 617–619
- ריצ'רד בוסטון (Richard Boston), "מסעותי עם דודתי", ביקורת במדור הספרים של הניו יורק טיימס, 25 בינואר 1970 [3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ בתקופה המדוברת חל פיקוח הדוק על החזקות מטבע חוץ של אזרחים בבריטניה ובארצות רבות אחרות. ניתן היה לרכוש דולרים רק ב"שער רשמי", שהיה יקר בהרבה מהיחס הכלכלי הריאלי בין המטבעות. רבים הוציאו בדרך-לא-דרך כספים לחו"ל כדי לעקוף את השער הרשמי, ועל כן לא היה התירוץ שהמציאה הדודה אוגוסטה מופרך.
- ^ ראו למשל: נורמן שרי, הביוגרף המובהק של גרין ובן האסכולה הראשונה, לעומת מבקר הניו יורק טיימס ריצ'רד בוסטון, כמייצג המחנה השני.
- ^ לסקירה מקיפה יותר של הרמיזות והגניבות של גרין מעצמו ומאחרים ב"מסעותי", ראו ברגונזי (עמ' 171–172), כמו גם אצל נורמן שרי וגרין עצמו (WOE)
- ^ Ways of Escape, עמ' 296–297
- ^ ברגונזי, עם 171, ומקומות נוספים. בהקשר זה נודעה חשיבות מסוימת לעובדה ששמו המלא של הסופר היה הנרי גרהם גרין.
- ^ האזארד, עמ' 25,116, וכן נורמן שרי
- ^ רוג'ר איברט, ביקורת הסרט "מסעותי עם דודתי", 5 במרץ 1973. ניתנת לצפייה מקוונת
- ^ לפי IMDb
- ^ על פי תיאטרון קורט, נבע הצמצום והמינימליזם שבהצגה לא רק משיקולים אמנותיים, אלא גם ממניעים פרוזאיים: קשיים כלכליים אליהם נקלעה קבוצת התיאטרון הגלזגואית.
- ^ ראו למשל ג'ון סיימון, וכן על פי תוכניית תיאטרון קורט
- ^ ראו בדף זה, באתר משרד החינוך
- ^
עדי קיסר, "מסעותי עם דודתי" בתרגום חדש: כל הדרך ממהוגן למפוקפק, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2019
