אם בדיאלוגים המוקדמים דן אפלטון בעיקר במידה הטובה ובענייני מוסר, עתה הוא מרחיב את היריעה לכל נושא אפשרי. בהתאמה לגישה הפלאטוניסטית שפיתח, סוטה אפלטון מהגישה הסוקראטית, כשהוא טוען שניתן להשיג ידיעה על נושאים מסוימים. הוא מפתח את תורת הצורות המפורסמת שלו, שלימים תקרא על שמו – פלאטוניזם.
בדיאלוג זה נראה כי אפלטון מנסה לקבוע את ההגדרה של מידות טובות, או אַרֵטֶה, כגון צדק או מתינות. החלק הראשון של הדיאלוג כתוב בסגנון הדיאלקטיקה הסוקארטית ומביא לידי בלבול או אפוריה אצל מנון.
לעומת זאת, בתגובה לפרדוקס של מנון (או הפרדוקס של הלומד), מציג סוקרטס רעיונות חיוביים כגון הישארות הנפש והתאוריה של הידע (היזכרות - אנמנזה), באמצעות חידה מתמטית אותה הוא מציג על אחד מבני העבדים של מנון. הדיאלוג מסתיים בהבחנה בין הידע המתמטי, והידע בכלל, לבין אמונה אמיתית.
הדמויות בדיאלוג
שני הנואמים המרכזיים בדיאלוג הם סוקרטס ומנון.
משתתף נוסף הוא אחד מעבדיו של מנון, באמצעותו מדגים סוקרטס את דעתו על ההיזכרות - לפיה יצירת ידע חדש היא למעשה היזכרות של הנשמה.
מנון נוכח בדיאלוג עקב בואו מתסליה לאתונה בליווי פמליה גדולה של עבדים שטיפלו בו.
מנון הוא תלמידו של גורגיאס, סופיסט בולט שדעותיו על המידה הטובה השפיעו על מנון בבירור.
דמות נוספת הוא אניטוס, המופיע בדיאלוגים נוספים, ומזוהה כנציג התובעים במשפטו של סוקרטס ושהביא לידי הוצאתו להורג.
פרדוקס מנון
במרכז הדיאלוג עומדים פרדוקס מנון, ותשובתו של סוקרטס.
"מנון: ובאיזו דרך תחפש, סוקרטס, אחרי (הסגולה הטובה) דבר שאינך יודע כלל מהו? שהרי מה בין הדברים שלא ידעתם תשים לך מטרה בחיפושך? ואפילו יזדמן לך כאשר יזמן – כיצד תכירנו לדעת שהוא דבר זה שלא ידעתו?"
באתגר זה מנון מקשה על סוקרטס וטוען שאם רכישתה של כל ידיעה כרוכה בחיפוש אחר מה שאינו ידוע עדיין (למחפש את הידיעה) והידיעה תלויה במציאותו של הלא ידוע הנ"ל, אזי רכישת ידע באופן כללי נעשית לבלתי אפשרית, שכן איך אפשר לחפש מה שאדם אינו יודע? הרי גם אם יימצא הדבר, כיצד יזהה אותו הפרט ויידע שזה הדבר שחיפש אם הוא לא יודע את מה שחיפש? מצד שני אם האדם יודע כיצד נראה הידע המבוקש, אזי אין צריך לחפש אותו. בכל מקרה, אם כן, אין כל טעם לנסות ולרכוש ידע.
סוקרטס, בתגובה לקושיה זו של מנון מציג את התאוריה של זכירה. על פי תאוריה זו הנשמה היא בת-אלמוות ונולדה בגוף גשמי פעמים רבות. הידע קיים למעשה בנשמה מזה נצח, אבל בכל פעם שהנשמה מתגשמת מחדש, אותו ידע נשכח בהלם הלידה. מכאן שהתהליך המכונה "למידה", אינו אלא היזכרות במה שהפרט שכח (רעיון דומה קיים גם ביהדות: בתלמוד[1] מסופר כי התינוק ברחם אימו צופה מ"סוף העולם ועד סופו" ולומד את כל התורה כולה, אך בזמן הלידה מגיע מלאך, וסוטר לו על פיו ובכך גורם לו לשכוח הכול).
סוקרטס מדגים את מהלך הלמידה כהיזכרות, באמצעות תרגיל בגאומטריה שסוקרטס מציג לעבד צעיר. סוקרטס מוביל את הנער, תוך כדי הצבת שאלות ומתן רמזים, אל התשובה הנכונה. הוא לא אומר לו מהי התשובה הנכונה ולכן בסופו של דבר הידיעה "נולדה" בתוך הנער, או על פי תיאורית ההיזכרות - בעקבות הרמזים הנער נזכר במה שידע כבר קודם.
טיעון ההיזכרות וחשיבות הבורות
הריבוע הכחול גדול פי שניים מהריבוע המקורי הצהוב
בתגובה לפרדוקס מנון מציג סוקרטס את טיעון ההיזכרות דרך סיפור מיתי, על פיו הנשמות הן בנות אלמוות ולמדו הכל לפני המעבר לגוף האנושי. מאחר שהנשמה חוותה אירועים אמיתיים לפני הלידה, עלינו רק "לזכור" אותם כאשר הם חיים. זיכרונות כאלה דורשים תחקור סוקרטי, שלפי סוקרטס אינו מלמד אלא רק מזכיר. סוקרטס מדגים את שיטת החקירה והזיכרון שלו על ידי חקירת עבד שאינו יודע דבר על גאומטריה. ומראה כי עבד צעיר חסר כל השכלה מחצרו של מנון יכול ללמוד - או "להיזכר" - בהוכחה לחישוב שטחים. סוקרטס מוביל את הנער, תוך כדי הצבת שאלות ומתן רמזים, אל התשובה הנכונה. הוא לא אומר לו מהי התשובה הנכונה ולכן בסופו של דבר הידיעה "נולדה" בתוך העבד, או על פי טיעון ההיזכרות - בעקבות הרמזים הנער נזכר במה שידע כבר קודם. בכך מציג סוקרטס את טענתו לידע מולד.
סוקרטס מצייר ריבוע בעל צלע של שתי רגליים ושטח של ארבע יחידות. סוקרטס שואל את העבד מהי הצלע שיצור ריבוע ששטחו פי שניים מן הריבוע המקורי, כלומר ריבוע בעל שטח של שמונה יחידות. ההצעה הראשונה של העבד היא צלע כפולה מזו של הריבוע המקורי, כלומר באורך של ארבע רגליים. אולם העבד מסכים שהשטח של הריבוע החדש יהיה שש־עשרה יחידות. העבד מבין שעליו לחפש אורך שהוא בין שתי רגליים לארבע, ומציע את התשובה של שלוש רגליים. לאחר שהוא מבין שהשטח של הריבוע שהוא מציע יהיה תשע יחידות, העבד מודה שהוא לא יודע את התשובה. סוקרטס פונה אל מנון ומצביע על כך שמצב זה עדיף על זה שבו העבד חשב שהוא יודע את התשובה מבלי לדעת אותה.
אתה רואה, מנון, איזה התקדמות הוא עשה בכוח הזיכרון שלו? הוא לא ידע בתחילה, ואינו יודע עתה, מהו הצד של צורה של שמונה רגלים: אבל אז חשב שהוא יודע, וענה בביטחון כאילו הוא יודע, ולא התקשה; כעת יש לו קושי, ואינו יודע ואינו מעמיד פנים שהוא יודע.
יש הרואים בהיבט זה את אחד הטיעונים המרכזיים בכל הדיאלוג וכן בשיטה המדעית - הנכונות להודות שאינך יודע תשובה לשאלה מסוימת, או הנכונות להודות בבורות עצמית, הנחשבת להתקדמות לעומת העמדת פנים מצד דתות או פילוסופיות להעמיד פנים כי יש בידם לענות על כל התשובות. נכונות זו היא שיכולה בהמשך לרצון לחפש את התשובה בצורה זהירה יותר.
סוקרטס מציע לעבד להוסיף שלושה ריבועים נוספים זהים לריבוע המקורי, כך שיתקבל ריבוע בעל צלע של ארבע רגליים ושטח של שש־עשרה יחידות. לאחר מכן סוקרטס משרטט אלכסון אחד בכל ריבוע בעל ארבע יחידות שטח, כך שמתקבל ריבוע חדש שצלעותיו הן האלכסונים. האלכסונים חוצים כל אחד מן הריבועים בעלי השטח של ארבע יחידות לשני משולשים, שכל אחד מהם בעל שטח של שתי יחידות. כיוון שהריבוע החדש שצלעותיו הן האלכסונים מורכב מארבעה משולשים כאלו, שטחו הוא שמונה יחידות. בכך נמצא הריבוע שחיפשו סוקרטס והעבד, והצלע שלו היא אלכסון הריבוע המקורי.
כך מראה סוקרטס למנון שאפשר ללמוד באמצעות זיכרונות, ושפרדוקס הידע הוא שקר. הפרדוקס של מנון טוען שלמידה היא בלתי אפשרית, אבל בדיקת העבד מראה שהיא אפשרית, וכך מודה מנון בטעותו.
הבסיס של הטיעון הוא הרפלקסיה שאנו עושים על מקור הזיכרון בחיינו. לפי סוקרטס, כשאנחנו זוכרים דבר מסוים, הדבר בו אנו נזכרים הוא דבר שכבר ידענו אותו. כאשר אנו לומדים או חווים דברים חדשים, וכתוצאה מכך אנו חושבים בתבונתנו על דבר אחר - זהו הדבר שאני נזכר בו. זוהי כפיות הכרתית: מקבלים מופע אחד הגורם למופע אחר - ההיזכרות.
כשאנחנו רואים שני דברים הנראים כי אינם שווים, אזי מושג השוויון מופיע אצלנו כהיזכרות.
באמירה "זה לא בדיוק" - אנחנו נזכרים בסטנדרט. הדבר ההשוואתי, הסטנדרט, הוא דבר עמו לא נפגשנו ישירות מעולם. אנו נזכרים במשהו כשאנחנו מיישמים מושגים, ולמידת מושגים אלו היא בעצם פעולת ההיזכרות ברעיונות המוכרים לנו קודם לידתנו, או על פי הגותו של סוקרטס - טרם החיבור בין הנפש לגוף.
אניטוס
מנון מחזיר בשלב זה את הדיון לשאלה המקורית: כיצד נרכשת המידות, על ידי הוראה - או דרך ניסיון חיים? סוקרטס מוסיף לטעון כי מוסר הוא ידע ולכן נלמד.
בשלב זה נכנס אניטוס, אותו מזהה סוקרטס כבנו של אנטימיון, המוכר לפילוסוף כאדם אינטליגנטי ובעל מוסר עבודה גבוה, ובשל כך סבור סוקרטס כי אניטוס בהחלט ראוי להצטרף לשיחה.
כאשר טוען סוקרטס שהסופיסטים הם מורים לתועלת ולא למוסר, אניטוס מזדעזע, ובהמשך נעלב מכך שסוקרטס מרמז שגברים מכובדים אינם בהכרח מולידים צאצאים שדומים להם בתכונותיהם.
אניטוס מאשים את סוקרטס בהשמצות, ומזהיר אותו מהצגה של רעיונותיו. לימים יהיה אניטוס מהתובעים המרכזיים במשפטו של סוקרטס.
ידיעה וסברה נכונה
לאחר הדיון עם אניטוס, סוקרטס חוזר ומשוחח עם מנון. בשלב זה סוקרטס בוחן את הגדרת המושג ידיעה, ובמיוחד מפתח הבחנה בין ידיעה לבין סברה נכונה (סברת אמת, האמנה נכונה). בכך מונח הבסיס לתפיסה הפילוסופית של ידיעה כהאמנה נכונה ומוצדקת (Justified true belief). על-מנת להדגים את ההבחנה וגם להצביע על קשיים הנלווים לה, סוקרטס נותן כדוגמה את הדרך ללאריסה (לאריסה הייתה עיר הולדתו של מנון) - מה ההבדל בין מי שיודע את הדרך ללאריסה, לבין מי שיש לו סברה נכונה לגבי דרך זו, אם שניהם יגיעו ללאריסה? אם אדם אחד מפרט לאדם שני את הדרך ללריסה, לאדם השני יש לכל היותר סברה בנוגע לדרך ללאריסה. אם הוא אכן הגיע ללאריסה לפי ההנחיות שקיבל - משמע שהייתה זו סברה נכונה. אולם האם זה מספיק בשביל לומר שהוא ידע את הדרך ללאריסה, עוד לפני שנסע בה אי פעם? בכך עולה הצורך לא רק בהיות הסברה נכונה, אלא גם בהצדקה, על מנת לבסס ידיעה של ממש.
מנון ופרוטגורס
ניתן למצוא דיון בלמידה של המידות הטובות גם בדיאלוג פרוטגורס. בעוד שב'פרוטגורס' הדבר אינו אפשרי, הרי שב'מנון' טיעון ההיזכרות מצביע על קשר בין ידע לבין אמיתות נצחיות.
_drawing_29.gif)
