על אף החתימה על הסכם שלום בין הקתולים לפרוטסטנטים כתוצאה ממלחמת קאפל הראשונה, כשנתיים קודם לכן, לא התפוגג המתח, והפרובוקציות בין הצדדים נמשכו, בעיקר לאחר פרסומו של וידוי אאוגסבורג (Confessio Augustana) ב-1530. בנוסף, הואשמה ציריך בשאיפות טריטוריאליות על ידי הקתולים.
לאחר סירובם של הקנטונים הקתוליים לסייע לחברות הליגה המשולשת (Drei Bünde) שבגראובינדן במאבקן כנגד דוכסות מילאנו במהלך מלחמת מוסו, ראו בכך הקנטונים הפרוטסטנטים כהפרה של הבריתות בין הליגה לקונפדרציה, אך התעוררה מחלוקת ביניהם על דרך הפעולה המועדפת. בעוד ציריך צידדה בעימות צבאי העדיפה ברן לקיים לחץ כלכלי בדמות אמברגו כנגד חמשת הקנטונים הקתוליים האלפיניים. בעוד שב-1529 הצליח הטגסטונג (הדיאט של שווייץ) לתווך בהצלחה ולהגיע להסכם פשרה בין הצדדים, נכשלו הפעם המגעים, בין השאר בשל שאיפתו של המנהיג הפרוטסטנטי, אולריך צווינגלי, להגיע לעימות צבאי[2]. תחת לחץ האמברגו, אשר הביא למחסור במזון, הכריזו הקנטונים הקתוליים מלחמה על ציריך ב-9 באוקטובר1531. הקנטונים הפרוטסטנטיים הופתעו מהמהלך ולא היו מוכנים צבאית למלחמה כנגד הכוחות הקתוליים שהיו נחותים במספרם הכולל אך הצליחו לארגן את כוחותיהם מהר יותר ולצאת להתקפה[3][4].
קרב קאפל
ב-11 באוקטובר 1531 לחם כוח בן כ-7,000 חיילים מחמשת הקנטונים הקתוליים בצבא פרוטסטנטי בן 2,000 איש בלבד שהגיע מציריך בקרב קאפל, עיירה באותו קנטון. צבא ציריך, שלא קיבל סיוע מהקנטונים הפרוטסטנטיים האחרים, היה תחת פיקודו של קספר גולדלי, וכלל את צווינגלי ועמיתיו הכמרים אשר שמשו כמנהיגים רוחניים. הצבא הקתולי הונהג על ידי הנס יאוך (Hans Jauch) מאורי. הכוח הפרוטסטנטי העיקרי הגיע לשדה הקרב בחבורות נפרדות והיה מותש כתוצאה מצעידה מאומצת. הקתולים פתחו בהתקפה, ולאחר התנגדות קצרה נשבר כוחו של הצבא הפרוטסטנטי וכ-500 מחייליו נהרגו בלחימה או בזמן שנמלטו. בין ההרוגים היה צווינגלי ו-24 כמרים נוספים. גופתו של צווינגלי נלקחה על ידי הצבא הקתולי המנצח, הושחתה ונשרפה באשמת כפירה[1][3][4].
צבא ציריך התארגן מחדש לאחר התבוסה וניסה להשתלט על הר צוגרברג (Zugerberg) שבקנטון צוג וחלקו חנה על גבעת גובל (Gubel) הסמוכה למנציגן (Menzingen).
תגובת הפרוטסטנטים
בתגובה לתבוסה בקאפל יצאו כוחות הפרוטסטנטים מברן ומקנטונים נוספים במטרה להציל את ציריך. בין ה-15 ל-21 באוקטובר צעד צבא פרוטסטנטי גדול במעלה עמק של נהר הרויס (אנ'). באותו זמן חנה הצבא הקתולי על מורדות הצוגרברג, והצבא המאוחד של ציריך וברן שלח לעבר ההר כוח בן 5,000 חיילים במטרה להקיפו. עם זאת, הייתה צעידתו של הצבא הפרוטסטנטי איטית בשל בעיות משמעת ובזיזת יישובים בדרכו, ועד ליל ה-23-24 באוקטובר הגיע רק עד גובל (Gubel) שבמֶנציגֶן. באותו הלילה הותקף הצבא הפרוטסטנטי על ידי כוח קטן של הקתולים ונאלץ לסגת, כאשר כ-800 חיילים נהרגו בהתקפה ובמהלך הנסיגה המבוהלת שלאחריו[5][4].
התבוסה ניטרלה חלק גדול מהצבא המאוחד של ציריך וברן, ולנוכח עריקות שהלכו וגברו, נאלץ לסגת בחזרה במורד הרויס לעבר ברמגרטן (Bremgarten) שבקנטון ארגאו. הנסיגה הותירה את מרבית אזור אגם ציריך ואת העיר ציריך עצמה חסרי הגנה. כתוצאה מכך נאלצה ציריך לנסות ולהגיע להסדר שלום מהיר[5].
תוצאות
היינריך בולינגר (Heinrich Bullinger), שהיה מורה בקאפל והפך מאז 1523 לתומך בולט של צווינגלי, שירת בזמן המלחמה ככומר בברמגרטן. כתוצאה מקרב קאפל הפכה ברמגרטן בחזרה לקתולית, וב-21 באוקטובר נמלט בולינגר לציריך עם אביו וב-9 בדצמבר הוכרז כיורשו של צווינגלי[6].
ב-15 בנובמבר 1531 נחתם ההסכם שסיים את המלחמה וכונה "השלום הטריטוריאלי השני" (Zweiter Landfrieden), אשר הביא להתפרקותה של הברית הפרוטסטנטית והעניק לקנטונים הקתולים רוב בטגסטונג - הדיאט הפדרלי של הקונפדרציה. ההסכם העניק לקתוליות את הבכורה בשטחים המעורבים אך הותיר קהילות שכבר הפכו לפרוטסטנטיות על מכונן, מלבד מספר מקומות אסטרטגיים, כגון דרך המסחר החשובה בין קנטון שווייץ לעמק הריין, בהן הוכרחו התושבים לשוב לנצרות קתולית. בטריטוריות שלהם עצמם יכלו הקנטונים הפרוטסטנטים לשמור על דתם. אחת מתוצאות ההסכם, אשר ככל הנראה לא נחזה על ידי חותמיו, היה ביסוסו של דו-קיום ארוך טווח בין שני הזרמים במספר טריטוריות. לדוגמה, בקנטונים של תורגאו וארגאו החלו קהילות קתולים ופרוטסטנטים להתפלל באותן כנסיות, דבר שהביל למתחים ולעימותים נוספים במהלך המאות ה-16וה-17. ההסכם גם אישר את זכותו של כל קנטון לקיים בשטחו את האמונות הקתוליות או הפרוטסטנטיות, ובכך הוגדרה הקונפדרציה כמדינה דו-דתית, אשר היוותה חידוש במערב אירופה[4]. המלחמה גם ייצבה את הקתוליות כרוב בקרב שלושה-עשר הקנטונים בקונפדרציה: שבעה ושני חצאי קנטונים (לוצרן, אורי, שוויץ, אונטרוולדן, צוג, פריבור, זולותורן ומחצית מגלרוס ואפנצל) לעומת ארבעה ושני חצאי קנטונים שהפכו רשמית לפרוטסטנטים (ציריך, ברן, בזל, שפהאוזן ומחצית מגלרוס ואפנצל).
ניסיון כושל של הקנטונים הפרוטסטנטים, בעיקר של ציריך, לשנות את תנאי הדו-קיום ב-1656 הביא למלחמת וילמרגן הראשונה וכתוצאה מכך אושר הסטטוס קוו מחדש ב"הסכם השלום הטריטוריאלי השלישי". מלחמת אזרחים נוספת על רקע דתי ב-1712, מלחמת וילמרגן השנייה, הסתיימה בניצחון פרוטסטנטי מכריע ולתיקון עמוק של סעיפי "הסכם השלום הטרטוריאלי הרביעי", אשר שינה את מאזן הכוחות הפוליטי של הקונפדרציה[4].
