PROFILPELAJAR.COM

המחרשה הכבדה (מצרפתית: charrue; מגרמנית: Pflug; מאנגלית: Heavy plough) הייתה כלי חקלאי שימושי ביותר בימי הביניים. התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר שמתייחס למחרשה זו נכתב בשנות השבעים של המאה השתים עשרה בספר שנקרא "הכרוניקה של הסלאבים". תיעוד זה מתייחס למחרשה סלאבית שהמחקר מעריך כיום כמחרשה העונה למפרט הטכני הייחודי של מחרשה זו^[1].

מקור המחרשה

מקורה של טכנולוגיה חקלאית זו מיוחס למהגרים גרמאניים, שהגיעו למזרח אירופה וייבאו עמם את המחרשה המותאמת לאדמות כבדות^[2]. ככל הנראה המחרשות אותן הביאו עימם המהגרים היו שונות במקצת מאותן מחרשות שזכו לתיעוד בספר "הכרוניקה של הסלאבים"^[3]. הערכות המחקר משערות כי פיתוח הכלי החקלאי המדובר התרחש עוד לפני המאה העשירית לספירה, בעוד שהפצתה למזרח אירופה מתוארכת למאה האחת-עשרה לספירה^[4].

מפרט טכני

מחרשה זו, על-אף שמה, לא הייתה כבדה באופן עקרוני ביחס לקודמותיה, כי אם שונה בתצורתה. השוני המהותי בין מבנה המחרשה הכבדה למבנה המחרשות הרגילות (ארטרום- צרפתית: araire; גרמנית: Haken; אנגלית: ard), היה הזרוע החורצת של כלי חקלאי זה, אשר הייתה מורכבת מלהב אופקי ולהב אנכי, בשונה מלהב אנכי בלבד. בגלל השוני בתצורה המבנית, מחרשה זו יכלה להעמיק את התלם, ולהעמיד גדודיות מאווררות יותר; בעוד שמחרשת הארטרום הישנה הייתה מסוגלת לחרוץ את האדמה לכדי תלם רדוד בלבד. כתוצאה מהבדלים אלו, מחרשה חדשנית זו שיפרה את הספק העבודה והעמידה תנובה חקלאית רבה יותר^[2].

החברה החקלאית בימי הביניים

אירופה בימי הביניים הייתה מאופיינת בתצורת התיישבות חקלאית ובמנגנוני אדמיניסטרציה הנגזרים מתצורה זו. מרבית הקהילות התפרנסו בעיקר מעבודת אדמה ומרעה, ומעט באמצעות ציד וליקוט. השיטה הפוליטית המקובלת בתקופה זו הייתה היררכית ומוסדית, ונשענה על האיכרים שהיוו את הרוב המכריע של האוכלוסייה. גורמים אלו מסייעים בהבנת חשיבותה והשפעתה של הטכנולוגיה החקלאית בימי הביניים, שכן חידוש טכנולוגי שכזה מביא עמו תועלת רבה לתנובה החקלאית^[5].

המערך החברתי והפוליטי שאפיין תקופה זו נקרא "השיטה הפיאודלית". מושג זה השתרש במאה השמונה-עשרה, על-אף שתיעודים ראשוניים המתייחסים אליו קיימים עוד מהמאה השש-עשרה. באופן שטחי, מערך פוליטי זה יצר הפרדה בין אריסים או ואסלים לאדונים, כאשר האדונים סיפקו הגנה לוואסלים, והוואסלים סיפקו שירותים לאדונים. האדונים בני מעמד האצולה החזיקו תחתם, על ידי הסכמי נאמנות, מיליציות אבירים, אשר באמצעותם מסוגלים היו להבטיח את שלום משרתיהם ואת שלום הווסאלים ועובדי האדמה^[6].

כחלק ממערך חברתי פוליטי זה (השיטה הפאודו-וואסלית), הגמול המרכזי אשר לו ציפו האבירים בתמורה לנאמנותם היה ה-"פאודום". יחידה זו היא יחידת חריש (חלקת קרקע חקלאית), שנמסרה לאביר מידי המונארך ושימשה עבורו מקור הכנסה ופרנסה. על-פי תיעוד מסקרי קרקע, שטחו הממוצע של פאודום, על אף השוני הרב בין חלקה לחלקה, היה בין ארבעה-עשר לשמונה-עשר קילומטר רבוע בסביבות המאה השתים עשרה. גמול זה נמדד על-פי הערך הכלכלי שמייצרת החלקה (תנובה) ולא על-פי גודלו הפיזי של השטח^[7]. מכאן שהגדלת התוצרת החקלאית, באמצעות הטכנולוגיה- במקרה זה המחרשה הכבדה, אפשרה את הגדלת מספר האבירים שעמדו לשירות המונארך; זאת משום שיחידות הפאודום ניתנו לחלוקה ליחידות קטנות יותר, מבלי לגרוע בתפוקה החקלאית^[8].

מעבר להשפעתה על כמות האבירים כתוצאה של מינוף וייעול השטח החקלאי, המחרשה הכבדה אפשרה למונארך לאגור יותר עודפי ייצור ולגבות יותר מיסים. באמצעות מעבר הדרגתי לחברה המתמחה בגידול עיקרי אחד (מונוקולטורה), והוא הדגן למיניו התאפשר אחסון ארוך טווח וסחר חוצה מרחבים. משמעות אגירה זו התבטאה בהגדלת ההון העצמי של מעמד האצולה, בצבירת נכסים ורכוש רב יותר, ובגידול במספר האיכרים שעומדים לרשות האציל^[9].

דמוגרפיה

התוצאה הבולטת ביותר של חדירת טכנולוגיה חדשה לענף החקלאות בימי הביניים באירופה הייתה הצמיחה הדמוגרפית. הצמיחה הדמוגרפית לאחר התפשטות המחרשה הכבדה היא נושא מעט עמום, זאת בשל חלקיות התיעוד או העדרו המוחלט. עם זאת, באמצעות חישובים כלכליים המתייחסים לרישומים חלקיים של תשלומי מיסים וריכוז תבואות, ניתן לגבש השערה גסה המשקפת את הצמיחה הדמוגרפית שהתרחשה באזורים בהם הייתה שכיחה המחרשה הכבדה (בעיקר חלקיה הצפוניים-מזרחיים של אירופה). חישובים אלו בוצעו ביחס לאזורים בהם לא עשו שימוש בטכנולוגיה זו. בין השנים 1000–1300 אוכלוסיית אירופה כמעט והכפילה את עצמה, כאשר צמחה מכ-40 מיליון נפשות לכ-70 מיליון נפשות. ראוי להסתייג ולציין כי לגידול זה מספר גורמים מלבד התנופה בתוצרת החקלאית, כמו למשל הפסקת פלישות הוויקינגים^[10].

במקביל לצמיחה הדמוגרפית בין השנים 900–1300 הכלכלה באירופה הלכה והתעצמה. מן הגורמים הבולטים שאפשרו פריחה כלכלית זו הייתה מהפכה חקלאית-התיישבותית בכלל, ופיתוח המחרשה הכבדה בפרט^[4]. באמצעות מחרשה זו הכשרת הקרקעות, עיבודן ותנובתן עברו תהליך מקוצר ויעיל יותר בהשוואה לחלופה הקודמת - הארטרום. תהליכי ההתיישבות הכפרית קוצרו, וכך התאפשר לאצילים לכבוש אזורי ספר מבודדים. אפשרות זו הייתה בעלת תועלת כלכלית רבה, אך דרשה מהאציל להעמיד בפריפריה זו אמצעי הגנה לאיכרים. שיטת התיישבות זו כללה הקמת מבצר צבאי המגובה במעטפת התיישבות חקלאית ואוטרקית. המחרשה הכבדה שימשה רכיב משמעותי ביותר במכלול התיישבותי זה; הן בשל קצב ההתיישבות וקצב ההסתגלות המקוצרים שאפשרה, והן בשל שסיפקה יכולת לעיבוד סוגי קרקעות כבדות, אשר לא ניתנו לעיבוד באמצעות הארטרום^[11].

לאור הצמיחה הדמוגרפית והתנופה הכלכלית שאפיינו תקופה זו, ועל- אף ההתפשטות הגאוגרפית, החל בסביבות המאה השתיים - עשרה תהליך של עיור. משום היכולת החקלאית לייצר די מזון להישרדות ובנוסף לזאת לאגור תבואה ולהמירה לנכסים, איכות החיים של האדם הממוצע, כולל העבדים והאיכרים, עלתה. בשלב זה החלו לצמוח מרכזי מסחר וצריכה, ירידים אזוריים ושווקים כפריים, והחלו להיווצר צבירי התיישבות מרוכזים וצפופים. לצורך העניין, בשנת 900 היו באירופה כ-37 ערים (המאוכלסות כל אחת ביותר מחמשת-אלפים תושבים); שלוש מאות שנים מאוחר יותר, בשנת 1200 היו כ-145 ערים, ובשנת 1300 היו כ-418 ערים. על אף מגמה זו חיו עדיין כ-90% מהאוכלוסייה בכפרים ובתצורות התיישבות כפריות אחרות^[12].

ראו גם

לקריאה נוספת

איריס שגריר, "מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה" (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014).
רוברט ברטלט, "התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב ותמורות תרבותיות 950–1350". מאנגלית: אלון אשפר (ירושלים: מוסד ביאליק 2015 [1993])

הערות שוליים

^ רוברט ברטלט, התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב ותמורות תרבותיות 950–1350. מאנגלית: אלון אשפר (ירושלים: מוסד ביאליק 2015 [1993]), עמ' 157.
^ ¹ ² רוברט ברטלט, התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב ותמורות תרבותיות 950–1350. מאנגלית: אלון אשפר (ירושלים: מוסד ביאליק 2015 [1993]), עמ' 157.
^ רוברט ברטלט, התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב ותמורות תרבותיות 950–1350. מאנגלית: אלון אשפר (ירושלים: מוסד ביאליק 2015 [1993]), עמ' 159.
^ ¹ ² Cristian Volmar Skovsgaard, Supervisors: Thomas Barnebeck Andersen; Peter Sandholt Jensen. The Heavy Plough and the Agricultural Revolution in Medieval Europe: Evidence from a Historical Experiment. (Department of Business and Economics, University of Southern Denmark, 2013). P. 2.
^ רוברט ברטלט, התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב ותמורות תרבותיות 950–1350. מאנגלית: אלון אשפר (ירושלים: מוסד ביאליק 2015 [1993]), עמ' 11.
^ Marc Bloch, “Feudalism,” (1932), in Encyclopedia of Social Sciences, Edwin R. A. Seligman and Alvin Johnson eds. (1960), vol. 6, pp. 203-210. P. 2/7.
^ רוברט ברטלט, התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב ותמורות תרבותיות 950–1350. מאנגלית: אלון אשפר (ירושלים: מוסד ביאליק 2015 [1993]), עמ' 62-63.
^ רוברט ברטלט, התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב ותמורות תרבותיות 950–1350. מאנגלית: אלון אשפר (ירושלים: מוסד ביאליק 2015 [1993]), עמ' 57.
^ רוברט ברטלט, התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב ותמורות תרבותיות 950–1350. מאנגלית: אלון אשפר (ירושלים: מוסד ביאליק 2015 [1993]), עמ' 160.
^ איריס שגריר, מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014). עמ' 31–32.
^ רוברט ברטלט, התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב ותמורות תרבותיות 950–1350. מאנגלית: אלון אשפר (ירושלים: מוסד ביאליק 2015 [1993]), עמ' 114.
^ איריס שגריר, מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014). עמ' 34–35.