PROFILPELAJAR.COM

מחוזות איטליה מהווים את הרמה הראשונה של חלוקה טריטוריאלית של הרפובליקה האיטלקית, כמו גם גוף ציבורי עם אוטונומיה פוליטית ומנהלית, המוגבלת בעיקר על ידי החוקה (סעיפים 114–133). ישנם 20 מחוזות, מתוכם 15 בעלי מעמד רגיל ו-5 בעלי מעמד מיוחד.

כל מחוז מחולק לפרובינציות, בתוכן שוכנות העיריות.

היסטוריה

הבסיס למבנה הנוכחי של איטליה התרחש מיד לאחר איחוד איטליה. אחת הדאגות הראשונות של ממלכת איטליה שזה עתה נולדה, היה החשש מביזור, שנראה כהקדמה לפירוק המדינה המאוחדת שזה עתה הוקמה. באותה תקופה הייתה התמקדות מיוחדת בריכוזיות מנהלית ופוליטית.^[1] איטליה מורכבת מקבוצות אוכלוסייה מגוונות, בעלות ניבים שונים ומסורות שונות, הבאים לידי ביטוי עד היום, כך שדאגה זו לא הייתה בכדי.

לאחר מכן, החוק מיום 20 במרץ 1865, נ. 2248 (המכונה גם "חוק ריקאסולי") הסדיר, בין היתר, את תפקידיהם של מחוזות, פרובינציות ועיריות. המחוזות, בפרט, הוגדרו כ"מטה של ביזור הממשל המרכזי", בראשותו של המחוז, פקיד שמונה על ידי הממשלה עם המשימה לוודא את התאימות של פעולות מחוזיות ועירוניות לחוקי המדינה. לאחר מכן, הצו המלכותי מ-10 בפברואר 1889, נ. 5921, וחוקי 21 במאי 1908 נ. 269 ו-4 בפברואר 1915, נ. 148 (הנקרא " הטקסטים המאוחדים של חוקים מוניציפליים ומחוזיים") הבטיח רווח מעט יותר רחב של ביזור מינהלי.^[1]

בממלכת איטליה היו אפוא עיריות ומחוזות (המנדטים בוטלו ב-1923, המחוזות ב-1927), אך האזורים כישויות טריטוריאליות עדיין לא היו קיימים (שזה נוצר רק עם חוקת הרפובליקה האיטלקית לאחר מלחמת העולם השנייה). אף על פי כן, כבר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה קיבץ פייטרו מאסטרי, למטרות סטטיסטיות, את המחוזות לאזורי בחירה פוליטית, שהיו מבשרי המחוזות האיטלקיים של ימינו. אולם ביו ללא ממשלה או מינהל.^[2]

איטליה הכניסה את המחוזות, הפרובינציות והעיריות למערכת המשפט שלה עם חוקת הרפובליקה האיטלקית, שנכנסה לתוקף ב-1 בינואר 1948, בסעיפים 114 ו-115.^[3]

ההמחוזות הראשונים שהוקמו היו המחוזות האוטונומיים של סיציליה ב-1947 וסרדיניה ב-1948.

מחוז פריולי-ונציה ג'וליה מורכב משלושה אזורים מאוחדים. אברוצו ומוליס אוחדו ופוצלו ב-1963 לאברוצו ומוליזה, מה שהביא את מספר האזורים הנוכחי ל-20.

הבחירות המחוזיות הראשונות נערכו ב-1970..

טבלת מחוזות

שם	שם באיטלקית	עיר בירה	מס' יחידות שמנה	שטח, קמ"ר	מס' תושבים (2023)
אברוצו	Regione Abruzzo	ל'אקווילה	4	10,832	1,307,000
פוליה	Regione Puglia	בארי	6	19,541	3,945,000
בזיליקטה	Regione Basilicata	פוטנצה	2	10,073	559,000
אמיליה-רומאניה	Regione Emilia-Romagna	בולוניה	9	22,453	4,452,000
פריולי-ונציה ג'וליה	Friuli-Venezia Giulia	טריאסטה	4	7,924	1,219,000
קלבריה	Regione Calabria	קטנזארו	5	15,222	1,870,000
קמפניה	Regione Campania	נפולי	5	13,671	5,615,000
לאציו	Lazio	רומא	5	17,232	5,745,000
ליגוריה	Liguria	ג'נובה	4	5,416	1,535,000
לומברדיה	Regione Lombardia	מילאנו	12	23,864	10,342,000
מארקה	Marche	אנקונה	5	9,401	1,524,000
מוזילה	Molise	קמפובאסו	2	4,461	324,000
פיימונטה	Piemonte	טורינו	8	25,387	4,302,000
סרדיניה	Sardegna	קליארי	8	24,100	1,604,000
סיציליה	Sicilia	פלרמו	9	25,832	4,825,000
טוסקנה	Regione Toscana	פירנצה	10	22,987	3,698,000
טרנטינו - אלטו אדיג'ה	Trentino-Alto Adige	טרנטו	2	13,606	1,111,000
אומבריה	Umbria	פרוג'ה	2	8,464	930,000
ואל ד'אוסטה	Regione Autonoma Valle d'Aosta	אאוסטה	1	3,261	143,000
ונטו	Veneto	ונציה	7	18,345	4,883,000

נתונים פוליטיים-מוסדיים

הגופים הפוליטיים-מוסדיים של האזור מתחדשים בעקבות הבחירות האזוריות באיטליה, שמתקיימות בדרך כלל כל חמש שנים. בחירות אלו – המוסדרות בחוק הטטרלה מאז 1995 – קובעות את הרכב המועצה האזורית ומקנות בחירה בו-זמנית של נשיא המחוז, או ראש המועצה האזורית.

כמעט כל המחוזות פועלים לפי המודל הזה, מלבד אאוסטה (שם הנשיא נבחר על ידי המועצה האזורית) וטרנטינו-אלטו אדיג'ה (שם תפקיד הנשיא האזורי מתקיים ברוטציה על ידי נשיא מחוז טרנטו והנשיא של מחוז בולצאנו).

20 המחוזות, נכון ל-2023, הם: עמק אאוסטה, פיימונט, ליגוריה, לומברדיה, טרנטיטו אלטו אדיג'ה, ונטו, פריולי-ונציה ג'וליה, אמיליה-רומניה, טוסקנה, אומבריה, מרקה, לאציו, אברוצו, מוליזה, קמפניה, פוליה, בזיליקטה, קלבריה, סיציליה, סרדיניה.

נתונים כלכליים

תוצר לאומי גולמי

בשנת 2017, על פי נתונים טריטוריאליים של ISTAT,^[4] מחוז לומברדיה (מילאנו) החזיק בתמ"ג הגבוה ביותר מכל מחוזות איטליה, בעוד מחוז מוליזה החזיק בתמ"ג הנמוך ביותר.

המסמך שפרסמה סוכנות Eurostat מציע ניתוח נרחב יותר של המצב הכלכלי של האזורים האיטלקיים, תוך השוואתם לאזורים שלהם. מבחינת התמ"ג הכולל, לומברדיה היא המובילה ואחריה לאציו ו-ונטו, במקום השני והשלישי בהתאמה. אלטו אדיג'ה מובילה את הדירוג בתוצר לנפש.

המרכז עוקב אחר נתונים חשובים עבור לאציו וטוסקנה ומעל או מתחת לממוצע האיטלקי עבור השטחים הנותרים.

הדרום סוגר את הדירוג עם נתונים קרובים לממוצע האיטלקי ולאזור המאקרו המרכזי עבור אברוצו בלבד. עם זאת, הנתונים עבור השטחים הדרומיים והאיים הנותרים נותרים רחוקים מהממוצע האיטלקי במונחים של תוצר ותוצר לנפש כאחד.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מחוזות איטליה בוויקישיתוף

ISTAT (147). "Struttura e dinamica delle unità amministrative territoriali italiane - Dall'unificazione del Regno al 2017" (PDF). Serie XIII - vol. 1. {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
Sabino Cassese, Moderner Regionalismus in Italien, in collaborazione con D. Serrani, in «Jahrbuch des Öffentlichen Rechts der Gegenwart», Tübingen, Mohr, 1978, vol. 27, pp. 23–40, ripubblicato in italiano con il titolo Regionalismo moderno: cooperazione tra Stato e Regioni e tra Regioni in Italia, in “le Regioni”, 1980, n. 3, pp. 398–418.