בהלכה, דיני מזיק וניזק, תופסים חלק נכבד מספרות המשפט העברי. במשנה הוקדש מקום להלכות אלו בסדר נזיקין, שמספר מהמסכתות שלו עוסקות בדיני נזיקין. בפרט ידועה מסכת בבא קמא - המסכת המרכזית המרכזת הלכות אלו, ומסכת בבא בתרא - שבה הוקדש פרק נרחב להלכות הרחקת נזיקין.

נחלקו הראשונים והאחרונים מנין הוא האיסור על אדם להזיק לאדם אחר. דעת הרבינו יונה באבות שהוא משום לאו ד"לא תגזול", ומאידך דעת המנ"ח מצווה י"א שהוא נלמד מהשבת אבדה וכן כתב הרש"ש בכתובות והקהלות יעקב בבבא קמא, ודעת היד רמה בבבא בתרא אות ק"ז שהאיסור הוא או משום "ואהבת לרעך כמוך", או משום "לפני עור לא תתן מכשול".

בנוגע למחייב תשלומי המזיק והניזק כתבו הראשונים שבשונה מסברת "ממוני גבך" המחייב את כל דיני התשלומים במשפט העברי הרי שמזיק הוא חידוש שחידשה התורה, שחייב בתשלומין אף על פי שלא עשה קנין בחפץ הניזוק, ולכן הוא נחשב כ"מלווה הכתובה בתורה" - חיוב שחידשה התורה והמתנה עליו נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה^[1]. במקום מסוים הגדירו חכמי התוספות את חיובי המזיק כ"עונש"^[2].

סוגי הנזיקין, נחלקים למספר חלקים: בעוד שהתורה חייבה ללא ספק אדם המזיק אדם אחר לשלם, ולא רק אם הזיק בגופו אלא אפילו אם ממונו הזיק חייב הוא לשלם, חז"ל (במסכת בבא קמא) מציינים כי קיים חיוב גם על נזקים שאינם נגרמים באופן ישיר, אלא באופן עקיף. נזקים אלו נקראים "גרמי":

בדין, דינא דגרמי, נחלקו החכמים. רוב החכמים סבורים שאין חייבים לשלם על דיני דגרמי, אך למרות זאת נפסקה ההלכה כרבי מאיר שדן דיני דגרמי וסבור שהמזיק באופן של "גרמי" חייב לשלם.

ויש מזיק שאינו משלם ממון מדיני התשלומין של מזיק אלא מדין קנס ודוגמה לדבר תשלומי ד' וה'. וכל מקום שסכום הממון קצוב בתורה או שמשלם יותר ממה שהזיק הוא קנס. ויש כמה חלוקים בין תשלומים אלו. בבבל לא דנים דיני קנסות, המודה בקנס פטור ועוד תמצא כמה חילוקים.

ערך מורחב – היזק שאינו ניכר

מין אחר של נזקים הם "היזק שאינו ניכר". כדוגמה לנזקים אלו הובאו במשנה^[3] שלוש דוגמאות: המנסך - אדם ההופך את יין חבירו ליין נסך, המדמע - אדם המערב את פירות חבירו עם תבואה אחרת שהיא דמאי ובכך הוא אוסר אותם באכילה, המטמא - אדם הנוגע בפירות בידיים טמאות ובכך מטמא אותן בטומאת אוכלין. נחלקו רבי יוחנן ורבו חזקיה בגדר חיוב היזק שאינו ניכר, שעליו נפסק במשנה שבמשוגג פטור ובמזיד חייב. לפי חזקיה היזק שאינו ניכר נחשב להיזק מהתורה ופטרו את המנסך במקרה של שוגג די שיודיע לניזק ולא יכשל בשוגג בחטא, ואילו רבי יוחנן מסביר שהיזק שאינו ניכר אינו נחשב להיזק מהתורה, אלא שחכמים קנסו אותו אם עשה את הנזק במזיד, כעונש וכדי שלא יחזור על המעשה. ההלכה נפסקת כרבי יוחנן.

ערך מורחב – דיני דגרמי

במחייב של דיני דגרמי נחלקו הראשונים. יש שסבורים שכל "דיני דגרמי" הם בעצם כמו "היזק שאינו ניכר", וכמו ש"היזק שאינו ניכר" נחשב להלכה כקנס, כך גם דיני דגרמי. אך הרמב"ן, רבי משה בן נחמן מחלק בין הנידונים, ומסביר שלפי רבי מאיר שדן דיני דגרמי, נזק שנעשה בעקיפין מיוחס למי שעשה אותו בצורה עקיפה זו, ועל ידי כך הוא נחשב כ"מזיק". לעומת זאת, "היזק שאינו ניכר" אינו נחשב להיזק כלל, ולכן גם אם נייחס אותו בצורה זו או אחרת למי שגרם אותו לא נוכל לחייב אותו מדין תורה אלא מדין קנס^[4].

בגדר דיני דגרמי נחלקו הראשונים: הרמב"ן מגדיר את דיני דגרמי בנזק שברור בשעת המעשה שהוא יבוא ואינו תלוי בדעת אחרת. באופן דומה מגדיר זאת גם התוספות במסכת בבא בתרא^[5]. דוגמאות לכך: אדם המראה על קרקע חבירו למוכס העיר שמחפש אותה^[6], המראה דינר למומחה כדי שיאמר לו אם כדאי לו לקחת אותו או לא ונתברר שהעצה הייתה מוטעית מיסודה וגרמה נזק^[7], אדם שזרע זרעים ליד גפן חבירו ובכך הפך אותם לכלאיים^[8], השורף שטרותיו של חבירו^[9]. לפי פרשנות אחרת, דיני דגרמי הם רק כאלו שהפעולה, שנעשית אמנם בעקיפין, נעשית על ידי האדם עצמו, אך פרשנות זו נדחית על ידי התוספות^[10]. לעומת זאת "דינא דגרמא", שהעושה אותם פטור, הם נזקים שגם העושה אותם בעקיפין, לא עשה אותם בשלימות וחסר עדיין פעולה מסוימת שתשלים את ההיזק. דוגמאות לכך הם הזורק כלי מראש הגג כשמתחת לכלי הזכוכית יש כרים וכסתות שפטור (למרתו שלאחר כך, נלקחו משם הכסתות)^[11], המכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא הבהמה של בעל הבית אכלה אותם וניזוקה^[12], הנותן סם המוות לפני בהמה חבירו^[12], הכופף את תבואת חבירו לפני הדליקה^[13], העושה מלאכה במי חטאת^[13], שיסוי כלב ונחש באדם אחר^[14].

ערך מורחב – הרחקת נזיקין

מין שונה של נזיקין, הם כאלו שנעשים ברשות הפרטית, אך חכמים גדרו את "דיני שכנים" בגדרים מדויקים, והחליטו מי הוא הנקרא מזיק ומי הוא העושה ברשות. חכמים קבעו עד היכן מותר לטעת עץ הנוטע ומשריש שורשים העלולים להזיק לבור של שכן, היכן מותר לחפור בור ולא לחשוש שהוא יערער את בור השכן או את כותלי ביתו של השכן, ומתי מותר לנטוע חרדל בשדה פרטית ולא לחשוש שהדבר יגרמו לדבורים השייכי לשכן לאכול את החרדל ובכך לגרום לעצמן לאכול את הדבש, דבר הגורם נזק לבעל הבית.

הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי מסביר כי ישנם סוגים שונים בנזקין:

• נזקין הנעשים בידיים, נחשבים לנזקים לכל דבר ועניין, וחייבים לשלם עליהם במלואם.
• נזקין הנעשין באופן עקיף ("גרמי") שלפי ההלכה שנפסקת כרבי מאיר גם הם נחשבים לנזקים לכל דבר ועניין, וחייבים לשלם עליהם.
• נזקין הנחשבים ל"גרמא" מכיוון שהם רק "גרמא דגיריה", כלומר אינה תוצאה ישירה ובלעדית מהפעולת המזיק, אלא מעורבת בה כוח נוסף או שאין הנזק סופי
• נזקין הנעשים בתוך ביתו של האדם הפרטי, ומזיקים לחבירו, שבהם אם הם "גיריה דיליה" נגרמים כתוצאה ישירה מפעולת המזיק דינם ככל הנזקים, שהרי הפעולה שאמנם נעשית בתוך שלו משפיעה גם על הנעשה בשטח השכן, אך אם לא "גיריה דיליה", ההלכה נפסקת כרבי יוסי ש"זה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו"^[15], מותר לעשות פעולות אלו ואין חייבים לשלם עליהם. האופן היחיד שבו אסור לעשות פעולה בתוך שלו, היא אם היא נעשית באיסור^[16]. שבהם מכיוון שקיים חיוב הלכתי על הפועל בתוך שלו לגדור, אין את ההיתר של "זה עושה בתוך שלו".

ערך מורחב – ארבעה אבות נזיקין

לפי כללי דיני הנזיקין, מחייבת התורה בתשלומין את האדם לא רק אם הוא עצמו הזיק, אלא גם אם ממונו המוטל באחריותו הזיק אדם אחר או את חפציו. דינים אלו מסודרים במסכת בבא קמא תחת סדר ארבעה אבות נזיקין.

ערך מורחב – חמישה דברים

על פי המשפט העברי אין להתחשב רק בנזק ממוני, ועל המזיק לשלם חמישה תשלומים שונים, המתחשבים בכל נזק אפשרי שרק נגרם:

• נזק חייב המזיק לשלם את ההפסד הממוני שספג הניזוק.
• צער בית הדין שמים כמה מוכן אדם לשלם כדי למנוע ממנו צער מסוים כזה, לדוגמה אם נגזרה מהמלכות שיחתכו את ידו, כמה מוכן לשלם שיחתכו את ידו תחת הרדמה כללית או מקומית ללא הצער שנגרם לו. הסיבה לכך שהמדד הוא באופן כזה, ולא כמה מוכן אדם לקבל ולהסכים לקבל צער כזה, הוא מכיוון שאדם שפוי לעולם לא יסכים שיחתכו את ידו ללא הרדמה במקום הרדמה בשום סכום שבעולם, גם אם ישלמו לו על כך הרבה כסף, אך ההפך - אדם שנגזר עליו שיחתכו את ידו ללא הרדמה, לא ישלם כל סכום שבעולם כדי שיעשו זאת עם הרדמה.
• ריפוי המזיק חייב לשלם את הוצאות הרופא, בית החולים, תרופות או הניתוח, עד להבראתו השלימה של הניזוק.
• שֶׁבֶת כנלמד מהפסוק "רק שבתו יתן",^[17] חייב אדם לשלם את ההפסד שנגרם לניזוק בזמן שבו גופו נפגע ולא יכול היה לעבוד. אם כי, מכיוון שתחת תשלומי "נזק" כבר שילם המזיק את הנזק שנגרם בעקבות חתיכת היד, בתשלומי ה"שבת" חייב המזיק לשלם את הנזק שנגרם בעבודה המועטת שיכול אדם לעבוד גם אם יד אחת - למשל שמירה.
• בושת כל בושה שנגרמה בשעת הנזק, בעקבות צפייה של הרואים, או שם רע שיצא בעקבות מעשה הנזק (למשל בעקבות מעשה אונס).