מועדון בר-ברים היה מועדון הג'אז הראשון בתל אביב ואחד החשובים והחלוציים בישראל. המועדון היה בבעלותו של זוהר עקיבא ומנהלה האמנותי של תוכנית הג'אז שלו היה אהרלה קמינסקי. המועדון פעל במתכונת זו מ-1967 ועד 1979.
תולדות המועדון
המועדון פעל ברחוב בן אביגדור 28, סמוך לרחוב המסגר בתל אביב, כמועדון סטודנטים. ב-1966 החלו זוהר עקיבא ואהרלה קמינסקי להפעיל במקום תוכנית ג'אז קבועה בימי ראשון, שלאחר מכן עברה גם לידי חמישי ובהמשך רכש עקיבא את המועדון. בכל ערב ג'אז ניגנו שני הרכבים, שלישייה ואחר-כך רביעייה או חמישייה והמקום הפך לבית לנגנים וחובבי ג'אז. נגני ג'אז ניגנו עד אז במועדונים כעומר כיאם ביפו ומועדון צוותא הישן ברחוב מאפו, ללא תשלום. ב"בר ברים" זכו הרכבי הנגנים לתנאים טובים (כגון תשלום למונית לפני ואחרי המופע, אוכל ושתייה חינם) ולתשלום עבור ההופעות. לאחר ההופעות התקיים ג'אם סשן עד עלות הבוקר (כפי שכתבה טלילה לוי בן-זכאי בראשית ימי המועדון: "קבוצה אחת של נגנים מוזמנת בתשלום והיא משמשת ציר מרכזי. ואילו ידידיהם, הבאים לשמוע אותם, כטוב עליהם ליבם, עולים אף הם לבמה ומצטרפים."[1]).
רבים מהנגנים במקום הפכו לעמודי התווך של נגני האולפן של ימי ראשית הרוק הישראלי, בהם קמינסקי עצמו, שמוליק ארוך, ממלו גיאטנופולוס, אלונה טוראל, זיגי סקרבניק, זאב דיקוורט, עוזי מלמד, בני נגרי, רומן קונסמן, אלי מגן, ג'ס קורן, צבי קרן, ירוסלב יעקובוביץ', דני גוטפריד ועוד. במקום הונהגו הופעות מאוחרות, עבור הנגנים שהגיעו אליו לאחר שסיימו הופעה "ממוסדת".
בין היתר הופיעו במקום בי בי קינג וממפיס סלים בעת הופעותיהם בישראל.[2]
בימי שישי ושבת פעל המקום כמועדון ריקודים. לצורך כך הזמין קמינסקי את אלברט פיאמנטה להקים את להקת "הברנשים של פיאמנטה" על מנת להיות הרכב קבוע שינגן בלילות אלה מוזיקה לריקודים (כלומר גרסאות כיסוי ללהיטי התקופה, פסדובלה, סמבה וכדומה כמו גם שירי הביטלס ומעט חומר מקורי). בהרכב היו חברים פיאמנטה, קמינסקי, שמוליק ארוך, זאב דיקוורט ועוזי מלמד, רובם ניגנו במספר כלי נגינה. אחד מכיווני ההתפתחות של ההרכב היה שילוב אלמנטים של מוזיקה ישראלית-מקומית במסגרת העיבודים (מוזיקה מזרחית ושירי ארץ ישראל, בהם הגרסה הראשונה לשיר "בדד" שהתפרסם בביצועו של זוהר ארגוב[3]). הרכב זה היה לאחד מהרכבי הליווי העסוקים והמקצועיים ביותר בישראל של ראשית שנות ה-70 וליווה זמרים כאריק איינשטיין (ב"מזל גדי"), צמד דרום ועדנה גורן.
בשנת 1968 ביקשה קבוצת צעירים להעלות את ההצגה הסאטירית "את ואני והמלחמה הבאה" שחיבר חנוך לוין בבימויה של עדנה שביט. חזרות על ההצגה נעשו באולם "צוותא", אך לקראת העלאת ההצגה פסלו מנהלי "צוותא" את ההצגה,[4] והיא הועלתה לראשונה במועדון בר-ברים באוגוסט 1968.
בשנת 1979 נסגר המועדון. חלק מהנגנים פיתחו קריירות של נגני אולפן ופנו לתחום הרוק וחלקם עבר לחו"ל. באותה עת לא היה דור צעיר של נגני ג'אז ישראלים.
בתחילת 2008 יצא הרומן אשה בורחת מבשורה מאת דויד גרוסמן, מתוארת בו סצנת הג'אז שהייתה בארץ באותה תקופה:
"ושנינו אהבנו ג'אז, נזכר אילן וחייך על צווארה של אורה, היינו נוסעים ל'בר-ברים' בתל אביב לשמוע את אהר'לה קמינסקי ואת ממלו היווני, ואחר כך באוטובוס לירושלים היינו יושבים תמיד בספסל האחורי ומחקים בקול את כל הסשן. אנשים היו מתעצבנים ולנו לא היה אכפת".[5]
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- תיעוד יוצרים של מפעל הפיס עם יואב קוטנר – אהרלה קמינסקי,
מדקה 25:00
- עדות של אהרלה קמינסקי בפורום וואלה!
- אהרל'ה קמינסקי מקים בית לג'אז המקומי
- טלילה בן זכאי, אין ברברים ב"בר-ברים", מעריב, 18 בינואר 1967
- ורדה צ'צ'יק, אנו עולים ומנגנים, מעריב, 15 ביולי 1971
- אדר אבישר, 3. בנו של בר-ברים, מעריב, 22 באפריל 1988
הערות שוליים
- ^ טלילה בן זכאי, אין ברברים ב"בר-ברים", מעריב, 18 בינואר 1967
- ^ אדר אבישר, 3. בנו של בר-ברים, מעריב, 22 באפריל 1988
- ^ "מי מכיר את הברנשים של פיאמנטה, אקו"ם
- ^ תכנית סאטירית על המלחמה, דבר, 30 ביולי 1968
- ^ דויד גרוסמן, אשה בורחת מבשורה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2008, עמ' 517
