יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: יותר הגיוגרפיה מאנציקלופדיה.
	אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	שכתוב

מוסעב בן עומייר
مصعب بن عمير

לידה	585 מכה, ערב הסעודית
נהרג	625 (בגיל 40 בערך) הר אוחוד, ערב הסעודית
בן או בת זוג	Hammanah bint Jahsh

מֻסְעַבְּ בּן עֻמַיְר (בערבית: مصعب بن عمير) היה סחאבי. נולד בשנת 594, ונפטר בשנת 625, כאשר נפל בקרב אוח'וד. מכונה גם "השגריר הראשון של האסלאם", וגם "מֻסְעַבְּ הטוב".

מֻסְעַבְּ היה נחשב לפרח של שבט קורייש, בחור צעיר ונאה. היסטוריונים מתארים אותו כ"אדם המקסים ביותר במכה". הוא נולד וגדל בסביבה עשירה ונוחה. לא היה בכל מכה אדם אשר כל כך טופח על ידיו הוריו כמו מֻסְעַבּ בּן עֻמַיְר. מלא ברוח חיים ומטופח, מבוקש על ידי נשות מכה, היהלום של חוגי חבריו. מֻסְעַבּ היה אחד מאלו שנבנו בזכות האסלאם, וטופחו על ידי הנביא מוחמד. הצעירים שמעו יום אחד שאנשי מכה החלו לשמוע על מוחמד, שאללה שלח כנושא הבשורה הטובה וכמזהיר, על מנת להזמין אותם לעבוד אך ורק את אללה, האלוה האחד והיחיד. כאשר מכה ישנה, וכאשר מכה התעוררה, לא הייתה שיחה אחרת, מלבד הדיבור על הנביא מוחמד, ועל הדת שלו, והבחור הצעיר הזה, מֻסְעַבּ בּן עֻמַיְר, היה אחד מהאנשים שהקשיבו עם הכי הרבה עניין וסקרנות^[1].

על אף שהיה צעיר, הוא היה הכוכב של כל חוגי חבריו ומכריו. חזות של חכמה והיגיון היו מהתכונות הבולטות של מֻסְעַבּ. הוא שמע שהנביא מוחמד נפגש עם החסידים שלו הרחק מהאליטה של שבט קורייש, באַ-סַפַא, בביתו של אל-אַרְקַאם אבן אל-אַרְקַאם, אשר היה ידוע כדַאר אל-אַרְקַאם. מֻסְעַבּ לא בזבז אף זמן מיותר, ולילה אחד הוא פשוט הלך לדאר אל-ארקאם, מתרגש וחושש. שם נפגש הנביא מוחמד עם חבריו, הקריא להם את הקוראן, והתפלל איתם לאללה הכול יכול. מֻסְעַבּ בקושי התיישב והרהר על פסוקי הקוראן שהוקראו על ידי הנביא מוחמד, כאשר הלב שלו הפך ללב המבטיח של הלילה ההוא. התענוג כמעט עקר אותו ממקומו בעודו מתמלא באקסטזה רוחנית. הנביא מוחמד ליטף את ליבו בידו הימנית המבורכת, ושלוות האוקיינוס העמוקה מילאה את ליבו. כהרף עין, הבחור הצעיר שרק קיבל על עצמו את האסלאם, הראה חכמה העולה בהרבה על גילו הצעיר, ונחישות שינתה את ההיסטוריה! אמו של מֻסְעַבּ הייתה ח'נאס בִּנְת מאלִק, ואנשים נהגו לפחד מפניה עד לרמה של חרדה אמיתית, מפני שהיא הייתה בעלת אישיות חזקה מאוד. כאשר מֻסְעַבּ נכנס אל האסלאם, הוא לא פחד ולא חשש מאף אחד על פני האדמה, מלבד מפני אמו^[2].

אפילו במכה, כשכל האלילים, האצילים והמדבריות של מכה עמדו מולו, הוא עמד מולם באומץ. אך בנוגע להתייצבות מול אמו, עצם המחשב על זה החרידה אותו, ולכן הוא העדיף לשמור על כניסתו לאסלאם בסוד, עד למועד שבו אללה יחליט אחרת. מֻסְעַבּ המשיך לפקוד לעיתים קרובות את דאר אל-ארקאם ולהשתתף בשיעורים אצל הנביא מוחמד. הוא היה מרוצה מהאמונה שלו, והתחמק מזעמה של אמו, אשר לא היה לה שמץ של מושג בנוגע לכניסתו לאסלאם. עם זאת, מכה של אותה תקופה, לא נהגה לשמור סודות, מפני שעיניהם ואוזניהם של אנשי קורייש היו בכל מקום, תמיד בדריכות מלאה, בוחנים תחת זכוכית מגדלת כל טביעת רגל בחולות הלוהטים של המדבריות אשר סביבה^[3].

פעם אחת, עֻתְ'מַאן בן טַלְחַה ראה את מֻסְעַבּ נכנס לדאר אל-ארקאם, ולאחר מכן הוא ראה אותו מתפלל כמו הנביא מוחמד. מיד לאחר שהוא ראה את זה הוא מיהר לספר זאת לאמו של מֻסְעַבּ, אשר נידמה מהחדשות המרעישות הללו.

מֻסְעַבּ התייצב מול אמו, האנשים, והאליטה של מכה, אשר התגודדו סביבו, תוך כדי שהוא מספר להם את האמת המוחלטת ומקריא להם פסוקים מתוך הקוראן הקדוש, אותו קוראן שבעזרתו הנביא מוחמד טיהר את הלבבות שלהם, ומילא אותם בכבוד, חכמה, צדק ורוחניות^[4].

אמו של מֻסְעַבּ ניסתה להנחית עליו מכת ברזל, אך אותה היד אשר כוונה אליו כחץ רעיל, נכנעה במהרה לאור העצמתי אשר הגביר את הזוהר של פניו ואת תהילתו התמימה אשר דרשה כבוד בביטחון רב. אמו הייתה מסוגלת לנקום בו את נקמת האלילים שלה, אשר בנה נטש למען אללה האחד והיחיד, אך היא חסה עליו באהבתה האימהית אליו. במקום להכות אותו, היא בחרה פשוט להכניס אותו לפינה אפלה בביתה, ולנזוף בו. לאחר מכן, היא כלאה אותו בבית, עד שהוא שמע על החדשות של ההגירה של חלק מהמאמינים לחבש. הוא תכנן היטב את בריחתו, וכך הצליח לחמוק מאמו ומאלה שהופקדו כשומרים עליו, והיגר לחבש. שם, בחבש, הוא נשאר זמן מה עם אחיו לאמונה, ולאחר מכן שב ביחד איתם למכה. לאחר מכן הוא שוב היגר לחבש, בחד עם חבריו של הנביא, הסחאבה, אשר הנביא ייעץ להם להגר.

אך, בין אם מֻסְעַבּ היה בחבש או במכה, האמונה שלו הכריזה על עצמה בכל מקום ובכל זמן. מֻסְעַבּ החל להרגיש בטוח בכך שהוא יכול למסור את כל כולו למען הבורא, אללה^[5].

יום אחד הוא הלך לפגוש כמה מוסלמים שישבו עם הנביא. כאשר הם ראו את מֻסְעַבּ, הם השפילו את ראשיהם ומבטיהם, מכוון שהוא לבש בגדים קרועים ומרופטים. הם התרגלו להופעתו הקודמת, לפני שהוא היה מוסלמי, כאשר בגדיו היו כמו גני פרחים, אלגנטיים ובעלי ניחוח טוב. הנביא ראה אותו עם עיניים של חכמה, הכרת תודה ואהבה, ועל שפתיו עלה חיוך כאשר הוא אמר: "ראיתי את מֻסְעַבּ, אשר לא היה צעיר אחד במכה אשר הוריו פינקו אותו יותר ממנו. לאחר מכן הוא נטש את הכול למען אללה ונביאו!". כשהיא לא הצליחה להשיב אותו אל הדת שלה, אמו נידתה אותו מכל הנוחות שאליה הוא היה רגיל. היא לא התירה לאף אחד אשר נטש את האלים שלה לאכול מהאוכל שלה, אפילו אם היה זה בנה. הקשר האחרון שלה איתו היה כאשר היא ניסתה לכלוא אותו בפעם השנייה, לאחר חזרתו מחבש. מֻסְעַבּ נשבע שאם היא הייתה עושה זאת, הוא היה מפיל מהרגליים את כל מי שהיה עוזר לה בזה. היא הכירה את הנחישות שהייתה לו כאשר הוא החליט לעשות משהו, אז היא נפרדה ממנו לשלום בדמעות ובכי מר. רגע הפרידה הבליט את המשיכה המוזרה של אמו אל הכפירה, ולעומת זאת גם את האמונה הגדולה שהייתה בליבו של בנה. כאשר היא גירשה אותו מהבית, היא אמרה לו "תסתלק מכאן! אני כבר לא אמא שלך יותר!". אז הוא התקרב אליה ואמר לה "אמא, הלב שלי יוצא אליך, ואני מציע לך להעיד שאין אלוהים מלבד אללה ושמוחמד הוא עבדו ושליחו". היא השיבה לו בזעם אדיר "אני נשבעת בכוכבים! אני לעולם לא אכנס לדת שלך! לא אפחית מהמעמד שלי ולא אחליש את החושים שלי!". לאחר מכן עזב מֻסְעַבּ את הפאר שבו הוא היה חי^[6].

מֻסְעַבּ היה מרוצה מחיים הקשים שמעולם הוא לא הכיר, המשלבים לבישת בגדים ישנים, אכילת מזון ביום אחד, ותחושת רעב ביום שלאחר מכן. הרוח הזאת, אשר הייתה מבוססת באמונתו החזקה, ואשר קושטה באורו של אללה, הפכה אותו לאדם אחר, אדם אשר מוצא חן בעיניהם של אנשים גדולים אחרים. במצבו הנ"ל, הנביא מינה אותו למשימת חייו: להיות שגרירו לאלמדינה. משימתו הייתה להדריך את האנסאר אשר האמינו בנביא ואשר נשבעו לו אמונים בעקבה, ולהזמין אנשים אל האסלאם, ולהכין את אלמדינה אל היום הגדול של ההג'רה. בין חבריו של הנביא, היו בזמנו אנשים יותר מבוגרים ממֻסְעַבּ, ואשר קרובים יותר אל הנביא מבחינת קשר משפחתי וייחוס. אך הנביא בחר במֻסְעַבּ הטוב, בידיעה שהוא ממנה אותו למשימה החשובה ביותר באותו הזמן, ומניח בידיו את גורל האסלאם באלמדינה. אלמדינה יועדה להיות הבית להיג'רה, במה למלומדים המוסלמים ולמשחררים של העתיד. מֻסְעַבּ היה מוכן למשימה שאללה הפקיד בידיו, והיה מאובזר בשכל חד ואופי אצילי. הוא כבש את לבבותיהם של תושבי מדינה ברוחניות שלו, באמינות וביושרה שלו, וכך תושבי מדינה אימצו את הדת של אללה בהמוניהם. בזמנו שהנביא שלח את מֻסְעַבּ לאלמדינה, היו רק שנים עשר מוסלמים אשר נשבעו אמונים לנביא בעקבה. במהלך עונת ההגירה הבאה, תושבי מדינה המוסלמים הוציאו משלחת של שבעים מאמינים ומאמינות למכה, על מנת לפגוש את הנביא . הם הגיעו עם המורה שלהם, השגריר של הנביא, מֻסְעַבּ אבן עֻמַיְר. מֻסְעַבּ הוכיח, באמצעות יכולותיו ומצוינותו, שהנביא יודע היטב כיצד לבחור מורים ושגרירים. מֻסְעַבּ הבין היטב את משימתו, הוא הבין שהוא אדם הקוראן ומזמין אל דרכו של אללה, ואשר מזמין אל הדת של אללה, ואשר קורא אל ההדרכה ואל הדרך הישרה. כמו הנביא, בו הוא האמין, גם מֻסְעַבּ היה לא יותר משליח אשר אמור להעביר את המסר. הוא עמד יציב, עם אַסְעַד אבּן זֻרַארַה כמארח, ושניהם היו מבקרים את השבטים, האספות והישיבות, קוראים לאנשים מתוך ספרו של אללה, מחדירים בהם את האמונה שאללה הוא אחד ויחיד. במהלך משימתו, הוא נאלץ להתמודד עם אירועים שיכלו לשים קץ לחיו ולאלה שאיתו, אך הוא ניצל בזכות חכמתו ותבונתו. יום אחד, בעודו מעביר הרצאה, הפתיע אותו אחד מעובדי האלילים של אל מדינה, עם חצים שלופים ומכוונים אליו. אותו אדם זעם על מֻסְעַבּ ועל העובדה שהוא בא להרוס את הדת של עובדי האלילים בכך שהוא קורא להם להאמין באל אחד ויחיד, אל שהם מעולם לא שמעו עליו ומעולם לא הכירו בו. האלילים שלהם היו מרכז הפולחן שלהם. כאשר מישהו מהם היה צריך משהו, הוא היה יודע את מקומם. הם היו קוראים להם לעזרה, כך לפחות בדמיונם הפרוע. לעומת זאת, האל של מוחמד, אשר אליו הם הוזמנו ונקראו, אף אחד מהם לא ידע היכן הוא נמצא, ואף אחד לא יכול היה לראות אותו. כאשר המוסלמים אשר ישבו עם מֻסְעַבּ ראו את האדם הזה, אשר היה אֻסַיד אבן חֻדַיְר, מתקרב בזעמו הרב, הם נתקפו בחרדה, אך מֻסְעַבּ נשאר לעמוד במקומו בלי לזוז. אֻסַיד נעמד מול מֻסְעַבּ ואַסְעַד וצרח "מה הביא אתכם לכאן?! באתם להרוס את האמונה שלנו?! תעופו מכאן אם ברצונכם להינצל!". אז, כמו הים השקט אך העוצמתי, החל מֻסְעַבּ לדבר, ואמר: "למה שלא תשב ותקשיב? אם תאהב את מה שתשמע, אתה יכול לקבל את זה. ואם תשנא את זה, אז נחסוך ממך את מה שאתה שונא".

אֻסַיד היה אדם חכם ואינטלקטואלי, והנה מֻסְעַבּ מזמין אותו להקשיב, ולא יותר מזה. אם הוא ישתכנע, הוא יכול לקבל את האמונה, ואם הוא לא ישתכנע, מֻסְעַבּ יעזוב אותו ואת החמולה שלו, ויעבור אל השכונה הבאה, אל החמולה הבאה, בלי לפגוע באף אחד, ובלי להיפגע על ידי אף אחד. אֻסַיד שקל את הצעתו, ובמהרה אמר: "בסדר גמור, זה הוגן"^[7], והניח את החצים שלו, והתיישב להקשיב. מֻסְעַבּ בקושי קרא משהו מהקוראן, תוך כדי הסבר על משימתו של הנביא מוחמד, כשלפתע מצפונו של אֻסַיד החל להתבהר, נפשו החלה להתעורר, נשמתו החלה להתרומם, כל זה למשמע המילים המועטות שיצאו מפיו של מֻסְעַבּ הטוב. הוא ממש הוצף ביופי שנשאו המילים. כאשר מֻסְעַבּ סיים את נאומו, הצהיר אֻסַיד "כה יפה הוא הנאום הזה! כה נכון! כיצד אוכל להיכנס לדת הזאת?!"^[8]. מֻסְעַבּ הורה לו לטהר את גופו ואת בגדיו ולהגיד "אני עד שאין אלוהים מלבד אללה!". אֻסַיד הלך, ולאחר זמן מה שב עם מים נקיים וטהורים, אותם הוא שפך על ראשו, בעודו עומד, ולאחר מכן הכריז "אני עד שאין אלוהים מלבד אללה, ושמוחמד הוא שליח אללה!". החדשות בדבר התאסלמותו של אֻסַיד התפשטו כאש בשדה קוצים, וכתוצאה מכך הגיע גם סַעְד אבן מֻעַאד', אשר גם הקשיב לנאומו של מֻסְעַבּ, השתכנע, וקיבל על עצמו את האסלאם. לאחר מכן הגיע סעד אבן עֻבּאדַה, והברכות החלו להגיע כמו גשם עם כניסתם לאסלאם^[9].

אנשי אלמדינה החלו להתאסף ולשאול זה את זה: "אם כל האנשים האצילים הללו אימצו את האסלאם, אז למה אנחנו מחכים? בואו נלך למֻסְעַבּ ונקבל את האמונה! הוא קורא לנו אל האמת! הוא קורא לנו אל הדרך הישרה!".

שגרירו הראשון של הנביא מוחמד הצליח מעל ומעבר. הייתה זאת הצלחה שהוא היה ראוי לה^[10].

הימים והשנים חלפו עברו, הנביא מוחמד וחבריו היגרו לאלמדינה, ושבט קורייש התמלא בזעם וקינאה אשר דחפה אותם להמשיך במרדף שלהם אחר עובדיו הצדיקים של אללה. אז הגיע קרב בדר, שבו למדו שבט קורייש שיעור כואב, ואיבדו את אחיזתם ההדוקה. לאחר מכן, הכינו שבט קורייש את עצמם לנקמה, וכך הגיע קרב אוח'וד. המוסלמים התאספו, הנביא מוחמד במרכזם, הביט בפניהם מלאות התקווה והאמונה, ובחר אחד מהם לשאת את דגל המחנה. הוא בחר במֻסְעַבּ כדי לשאת את הדגל. אז התרחשה המערכה הנוראית, שבה הקשתים לא הקשיבו להוראה של הנביא מוחמד, נטשו את עמדותיהם על ההר, והיו בטוחים שנסיגתם של עובדי האלילים מסמלת כניעה. הנטישה מלאת השאננות הזאת הייתה תחילתו של המהפך הנוראי, שבו מה שהיה קרוב להיות ניצחון אסלאמי המלא בתהילה, הפך לתבוסה מבישה וכואבת. המוסלמים נתפסו הרחק מעמדותיהם, ונשחטו על ידי פרשיהם של עובדי האלילים, אשר טבחו במוסלמים וקצרו אותם על פסגת ההר. מוסלמים רבים איבדו את חייהם כתוצאה מכך, ולאחר שעובדי האלילים ראו את הבלבול והאימה שאחזה בשורות המוסלמים, החלו לוחמיהם להתרכז בנביא, במטרה לחסל אותו. מֻסְעַבּ רק את האיום על הנביא מוחמד, ומיד הניף את הדגל, זינק כפנתר ושאג כאריה "אַלְלַהֻ אַכְּבַּר! ". הוא זינק לימין ולשמאל, נלחם בעוז וקוטל את האויב. כל אשר הוא רצה באותם רגעים היה למשוך אליו את תשומת הלב של האויב, על מנת שלא יתמקדו בנביא. כך הפך מֻסְעַבּ לצבא של איש אחד, בעודו נלחם לבדו מול הלוחמים האימתניים של עובדי האלילים, מניף את הדגל ביד אחד, ומנופף בחרב ביד השנייה. אך האויבים היו רבים ממנו, והם רצו לרמוס את גופתו כדי להגיע אל הנביא מוחמד^[6].

מֻסְעַבּ המשיך לעמוד איתן בקרב אוח'וד, בהגנה על הנביא מוחמד, עד שהוא פגש באחד האבירים של המחנה האויב, אביר בשם אִבְּן קוּמַאה, אשר הכה אותו עם החרב בידו הימנית, וכרת לו אותה. מֻסְעַבּ המשיך לאחוז את הדגל ביד שמאל, וניסה להישען עליו מעט, אך אז הוא קיבל את מכת החרב בידו השמאלית שגם נכרתה. לאחר מכן הוא ניסה לחבק את הדגל באמצעות זרועותיו ולהצמידו אל החזה, אך אז הוא קיבל מכת רומח אשר ננעץ בו. מֻסְעַבּ נפל, ולאחריו הדגל^[11].

מֻסְעַבּ נפל לאחר מאבק אדיר למען אללה, בקרב הנוראי של הקרבה עצמית ואמונה. הוא חשב שאם הוא ייפול מוקדם מדי, הוא יקרב את מותו של הנביא מוחמד, מפני שהוא יותיר אותו ללא הגנה, ולכן הוא העמיד את עצמו בלב שדה הקרב, כמגן אנושי, הכל למעל אללה ושליחו.

מוצף בפחד לשלומו של הנביא מוחמד ובאהבה אליו, המשיך מֻסְעַבּ לזעוק בכל מכה שנחתה עליו "מוחמד אינו אלא שליח, אשר היו שליחים לפניו!"^[12].

לאחר שהסתיים הקרב המר והנורא, מצאו המוסלמים את גופתו של המרטיר הצדיק, שוכב כשפניו טמונות באדמה.

הנביא מוחמד וחבריו הגיעו כדי לבחון את שדה הקרב, ונפרדו לשלום מהנופלים. כאשר הם הגיעו לגופתו של מֻסְעַבּ, דמעות החלו לזלוג מעיניו של הנביא מוחמד. על גופתו של מֻסְעַבּ הייתה פיסת בד, לא גדולה ולא קטנה, אשר אם היו מכסים את חלק גופו העליון באמצעותה זה היה גורם לרגליו להיחשף, ואם היו מכסים באמצעותה את פלג גופו התחתון זה היה גורם לפניו להיחשף. אז הנביא מוחמד אמר "תכסו בזה את ראשו, והניחו עשבים על רגליו". למרות הצער העמוק שחווה הנביא מוחמד כאשר הוא איבד את דודו האהוב, חמזה, וכאשר גופתו הושחתה על ידי עובדי האלילים באופן כזה שגרמו לנביא לבכות ולליבו להישבר. למרות העובדה ששדה הקרב היה עמוס בגופות של חבריו הטובים, אשר כולם סימלו את שיא האמת, הרוחניות וההארה. למרות כל זה, הוא ניצב מעל גופתו של שגרירו הראשון, נפרד ממנו לשלום, ובכה בכי מר. אז הביט הנביא מוחמד בעצב רב וביגון על פיסת הבד אשר עטפה את מֻסְעַבּ, ואמר: "ראיתי אותך במכה, ולא היה תכשיט יותר יקר ויותר מיוחד ממך. אך כעת אתה שוכב כאן בראש חשוף, עטוף בבד"^[13].

• צחאבה
• מוסלמים
• אבו בכר
• קרב אוח'וד