מוחמד נימר אל-הווארי (בערבית: محمد نمر الهواري; 1908- 11 ביולי 1984) היה מקים ארגון הנג'אדה - ארגון פלסטיני צבאי למחצה שפעל לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה. לימים היה שופט בבית המשפט המחוזי בנצרת.
ביוגרפיה
הווארי, היה פלסטיני יליד נצרת ממוצא בדואי, הוא שימש כמורה בחברון, ולאחר מכן כעורך־דין בנצרת וביפו.
הוא היה אלמוני בציבור הפלסטיני, לא נמנה עם המשפחות המובילות בקרבן, ומעמדו היה לצנינים בעינהן.
היעד שאליו חתר אל-הווארי היה הקמת מדינה ערבית גדולה בכל האזור, שבה יינתן מעמד מוגן ליהודים, שאת מפעלם העריך.
אל-הווארי נמנה עם תומכי המלך עבדאללה הראשון, אשר סייע לו לעמוד לזמן-מה בלחצי המפלגה הלאומנית בהנהגת משפחת חוסייני. אל-הווארי עמד בקשרים עם שירות הידיעות של ההגנה ונפגש מספר פעמים עם ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית, ג'וש פלמון, לצורך תיאום עמדות. לפי טענתו לאחר המלחמה, הוא צפה מראש כי ההנהגה הפלסטינית תוביל את הערבים לתבוסה מול היהודים, המאורגנים טוב יותר, והעריך כי גם הסיוע ממדינות ערב לא ימנע זאת.
אל-הווארי היה ממייסדי ארגון "הנג'אדה" בשנת 1945 ועמד בראשו עד איחודו בינואר 1947 עם ארגון "אל-פותווה" ל"ארגון הצעירים הערבים", שבו שימש סגן מפקד הארגון.[1]
אל-הווארי היה אחראי על הביטחון הציבורי ביפו מטעם הועד הערבי העליון, ואף על פי כן התייחסו אליו אנשי הוועד בחשד. עם הגיעו של חסן סלאמה ליפו איבד אל-הווארי את השליטה באירועים.
אחרי כניעתה של יפו במאי 1948, עבר אל-הווארי לעבר-הירדן, ופתח בעמאן משרד לגיוס מחודש של פליטים לנג'אדה - מאמצים אלו לא נשאו פרי. ב־1949 הוא ניסה לארגן נציגות של פליטים להופעה לפני ועידת לוזאן - ועדת הפיוס של האו"ם לענייני ארץ ישראל[2]. אל-הווארי נשלח ללוזאן מטעם מלך עבר הירדן, אבל בהמשך ניסה ליצור קשר ישיר עם הנציגים הישראלים, כמייצגם של הפליטים[3]. בינואר 1950, ביוזמת פלמון והסכמת דוד בן-גוריון הותר לאל-הווארי לחזור לארץ, במטרה להקים מפלגה שתתחרה במפלגה הקומוניסטית הישראלית על קולות אזרחי ישראל הערביים[4]. היוזמה נכשלה לאחר שהמפלגה הקומוניסטית הישראלית ארגנה הפגנות נגדו, ואל-הווארי התיישב בנצרת והחל לעבוד כעורך-דין. בין היתר ייצג את עקורי הכפר איקרית ועתר נגד הפקעת קרקעות מערביי נצרת. הוא המשיך לקדם יוזמה לחזרת חלק ניכר מהפליטים לתחומי ישראל ומתן פיצוי כספי לאחרים.
הקומוניסטים הערבים יצאו נגד חזרתו של הווארי[5], טענו כי ארגון הנוער שהקים היה פשיסטי והאשימו אותו בחבירה למופתי אל-חוסייני ובהסתה גזענית נגד היהודים[6].
בשנת 1955 פרסם ספר שדן בסיבות לתבוסת הערבים במלחמת העצמאות, בספר מתח ביקורת קשה על המנהיגות הפלסטינית והערבית והאשים אותן בהשתת אסון על האוכלוסייה הפלסטינית.
לדברי מצטפא כבהא, בספר "סוד האסון" (בערבית: "סר אל-נכבה") בולטת התעלמותו מתקופת פעילותו בארגון "אל-נג'אדה", ולדעת כבהא הסיבה לכך היא חזרתו למדינת ישראל, אחרי שייצג את הפליטים הפלסטינים בשיחות לוזאן, והשתלבותו במערכת המשפט הישראלית כעורך דין ושופט, ואי-רצונו להזכיר את התקופה בה עמד בראש ארגון חמוש שנועד לפעול נגד היישוב היהודי.[7]
עם הקמתו של בית משפט מחוזי בנצרת בשנת 1968 מונה אל-הווארי לאחד משלושת השופטים בו[8], וכיהן בו עד פרישתו ב-1978[9]. היה חבר בוועדה לחקירת נסיבות הצתת מסגד אל-אקצא ב-1969[10].
לקריאה נוספת
- מוחמד נימר אל הווארי, סוד התבוסה, נצרת, 1955. (בערבית)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ נימר הווארי התפטר, הארץ, 21 באוקטובר 1947
- ^ .משה שרת ראש הממשלה השני מבחר תעודות מפרקי חייו (1965-1894) > פרק שמיני 1948–1950 שר חוץ של מדינה צעירה: עיצוב דפוסי הממשל ומדיניות החוץ > מחיר השלום: ועידת לוזאן וההצעה להחזרת מאה אלף פליטים ערבים
- ^ ידידיה מרדן, האוורי עורך גלות בלוזאן - מפקד הנג'אדה לשעבר חולם על מו"מ ישיר בין הפליטים הערביים וישראל, מעריב, 12 באוקטובר 1949
- ^ המסית האנטי־־יהודי הווארי חזר לישראל ברשות הממשלה, קול העם, 11 בינואר 1950
- ^ מפגינים נגד הפורע הווארי - הועמדו לדין, קול העם, 11 ביוני 1950
הפגנה המונית בנצרת נגד הפושע הווארי, קול העם, 10 באפריל 1950
- ^ תופיק טובי תובע בכנסת להעמיד לדין את הווארי כפושע מלחמה, קול העם, 17 בינואר 1950
אמיל חביבי, אמיל חביבי, מלאכת רמיה בזויה של א. בארי, קול העם, 26 בינואר 1955
- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 71, הערה 52.
- ^ אל־הווארי בין שמונה שופטים מחוזיים חדשים, מעריב, 20 בנובמבר 1968
- ^ השופט היוצא והשופט הנכנס, דבר, 16 באפריל 1978
- ^ עתון לבנוני תוקף את אל הווארי, למרחב, 7 בספטמבר 1969
.jpg)
