האי שנוצר מאלמוגים משתרע על שטח של 1.5 קמ"ר בלבד והוא ארוך וצר - אורכו כ-3 ק"מ ורוחבו נע בין 200 ל-500 מטר. כמעט כל שטחו בנוי והוא מחובר אל היבשה בגשר צר שאורכו כ-3 ק"מ והמותר לנסיעה לכלי רכב פרטיים בלבד.
האי מחולק לשני חלקים - בחלקו הצפוני, "עיר האבן" (cidade de pedra), כ-400 מבנים הכוללים את עיקר אתרי העניין באי, ובחלקו הדרומי, המכונה "עיר הקנים" (cidade de macuti), כ-1,200 מבנים רעועים העשויים מקירות קנים או מכוסים בגג קנים. באי שוכנים מצודה, כנסיות וקפלות (ראו להלן), וכן מספר מסגדים ומקדש הינדו.
באי מתגוררים כ-14,000 תושבים, עובדה שמשמעותה, לאור ממדיו הצנועים, היא שצפיפות האוכלוסייה בו עומדת על יותר מ-9,000 איש לקמ"ר.
היסטוריה
קפלת סאו אנטוניו
האי שימש כנמל וכמספנה ערביים זמן רב לפני שואסקו דה גאמה פקד אותו ב-2 במרץ1498. דה גאמה התקבל על ידי המקומיים ושליטם בסבר פנים יפות, שכן סברו שהפורטוגזים הם מוסלמים. הפורטוגזים ביססו באי נמל ובסיס ימי ב-1507, וזה היה לאחד הנמלים החשובים בדרכם להודו. קפלת גבירתנו דה בלוארטה (Nossa Senhora de Baluarte) מ-1522 נחשבת למבנה האירופי העתיק באי ובחצי הכדור הדרומי כולו.
ב-1558 נבנה מבצר סאו סבסטיאו (Fortaleza de São Sebastião) בקצהו הצפוני של האי, והוא היה לבירת מזרח אפריקה הפורטוגזית ולמוקד מסיונרי חשוב. בשנים 1607 ו-1608 נהדפו התקפות הולנדיות על האי, והוא שמר על מעמדו כנמל חשוב בדרך לאסיה שדרכו עברו, בין היתר, זהב, שנהב ותבלינים. המושבה במקום החלה לשקוע בסוף המאה ה-17, אך זכתה לפריחה מחודשת במאה שלאחר מכן בזכות הפיכתה למרכז לסחר עבדים.
עם פתיחתה של תעלת סואץ ירדה חשיבותו של האי לחלוטין. ב-1898 הוא איבד את מעמדו כבירה לטובתה של לורנסו מרקס, כיום מפוטו בירת מוזמביק. באמצע המאה ה-20 נפגע גם מעמדו של האי כנמל, כאשר את מקומו ירש נמל נקאלה (Nacala) הסמוך.
