1,286,000 חיילים, 2,409 טנקים ותותחים מתנייעים, 2,220-3,203 מטוסי קרב, 26,379 תותחים
300,700 חיילים, 625 טנקים ותותחי סער, 610 מטוסי קרב, 5,500 תותחים
אבדות
429,890 חיילים, 2,586 טנקים ותותחי סער, 1,014-1,705 מטוסי קרב, 892 תותחים
86,454 חיילים, 218 מטוסים, ומספר לא ידוע של טנקים ותותחי סער
מבצע קוטוזוב, היה השם שניתן למתקפה סובייטית גדולה על בליטת אוריול הגרמנית, שנערכה בקיץ 1943, במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. המבצע נערך במסגרת המערכה סביב בליטת קורסק, והיווה חלק מהתוכנית האסטרטגית של הפיקוד העליון הסובייטי לקראתה. המתקפה הסובייטית נפתחה ב-12 ביולי1943, לאחר בלימת המתקפה הגרמנית על האגף הצפוני של מבלט קורסק, בהשתתפות כוחות משלוש חזיתות סובייטיות. הכוחות הסובייטיים תקפו את שתי הארמיות הגרמניות מקבוצת ארמיות מרכז, שהחזיקו בבליטת אוריול, ולאחר לחימה עזה, במסגרתה ספגו שני הצדדים אבדות כבדות, אילצו את הגרמנים לסגת מכל שטח הבליטה עד אמצע אוגוסט 1943. הנסיגה הגרמנית הייתה איטית ומסודרת, והם גבו מחיר יקר בנפגעים ובציוד כבד מהכוחות הסובייטיים עבור שחרור בליטת אוריול.
רקע
הפיקוד הסובייטי היה מודע לכך שהגרמנים מתכננים מתקפה חדשה בקיץ, ותכנן מתקפה משלו, שתקדים את המתקפה הגרמנית. ריכוז הכוחות במבלט קורסק לא נועד בראשיתו לצורכי מגננה, אלא לצורך התקפות מתוכננות מצפון ומדרום לבליטה, שנועדו לשחרר את הערים אוריול ובלגורוד.
ככל שהתקרב הקיץ, התברר יותר ויותר, שהמתקפה הגרמנית תונחת על בליטת קורסק. הסובייטים קיבלו דיווחים ממערך אולטרה שבמסגרתו פוצח צופן אניגמה הגרמני באמצעות רשת הריגול של לוסי, שפעלה בשווייץ[1]. ידיעות אלו אך אישרו את התחושה של המפקדים הסובייטים הבכירים, ובראשם גאורגי ז'וקוב ביחס למיקום המהלומה הגרמנית. כבר ב-8 באפריל כתב ז'וקוב מיזכר ברוח זו לסטאבקה, הפיקוד העליון של הצבא האדום, בו הניח את הבסיס לתוכנית הסובייטית להדיפת המתקפה.
כאמור, סטלין ומספר מפקדים סובייטיים בכירים, רצו להקדים את הגרמנים, ולהלום ראשונים. הם רצו לשבור את התבנית לפיה הגרמנים תוקפים תמיד בעונת הקיץ וזוכים בהישגים טריטוריאליים, וחששו שהצבא האדום לא יהיה מסוגל לבלום את המתקפה הגרמנית בשלביה הראשונים. אולם ז'וקוב והרמטכ"ל הסובייטי אלכסנדר ואסילבסקי שכנעו את סטלין, שעדיף לנהל בשלב ראשון קרב מגננה מתוכנן היטב, שיתיש את כוחו של הוורמאכט, ורק לאחר מכן לעבור למתקפה[2].
העיכובים החוזרים ונשנים במועד פתיחת המתקפה הגרמנית, העניקו לפיקוד הסובייטי זמן רב לצורך ביצור בליטת קורסק והכנת מערך הגנה לעומק בשטחה, וכן לתגבור שתי החזיתות שהגנו על הבליטה - החזית המרכזית, בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי בצפון הבליטה, וחזית וורונז' בפיקוד ניקולאי ואטוטין בחלקה הדרומי - ביחידות שריון וארטילריה מעתודות הפיקוד העליון.
במהלך השבוע הראשון של המתקפה הגרמנית על בליטת קורסק (11-5 ביולי 1943), לא הצליחה הארמייה הגרמנית התשיעית להשיג התקדמות משמעותית, והמתקפה שלה על האגף הצפוני של הבליטה נבלמה, לאחר שהכוח התוקף ספג אבדות כבדות. הפיקוד הסובייטי החליט שהבשילו התנאים לעבור למתקפת נגד ולפתוח במתקפה המתוכננת על בליטת אוריול הגרמנית. המתקפה נועדה לכבוש את בליטת אוריול, ולהשמיד את כוחות קבוצת ארמיות מרכז שהחזיקו בה. לצורך המתקפה ריכזו הסובייטים את חזית בריאנסק ואת החזית המערבית, כשאליהם הייתה אמורה להצטרף החזית המרכזית, ברגע שתתאושש מהאבדות שספגה במהלך קרב קורסק.
המודיעין הגרמני גילה את ריכוז הכוחות הסובייטיים מול ארמיית הפאנצר השנייה, שכללו 1,286,000 חיילים ו-2,400 טנקים, שנתמכו ב-26,400 תותחים ו-3,000 מטוסי קרב, ואלה גרמו לדאגה רבה לגינטר פון קלוגה ולולטר מודל.
המתקפה הסובייטית נעזרה בהתקפות פרטיזנים מאחורי הקווים הגרמנים. כ-100,000 פרטיזנים סובייטים פעלו לשבש את מאמצי הגרמנים לתגבר את כוחותיהם, והפריעו לצבירת התחמושת והאספקה הגרמניים, על ידי מיקוש מסילות ברזל והתקפות על נתיבי תחבורה.
סדר הכוחות של הצדדים היריבים בשלב הפתיחה של המבצע
הצבא האדום
כוחות הצבא האדום שהשתתפו בשלב הפתיחה של מבצע קוטוזוב כללו שתי חזיתות סובייטיות, ושמונה ארמיות. בסך הכל השתתפו במבצע כוחות משלוש חזיתות (כולל החזית המרכזית שהצטרפה בשלב מאוחר יותר), שכללו 1,286,000 חיילים, 2,409 טנקים ותותחים מתנייעים, 2,220-3,203 מטוסי קרב ו- 26,379 תותחים.
יחידות הורמאכט שהיו פרוסות בבליטת אוריול השתייכו לקבוצת ארמיות מרכז. הן כללו שתי ארמיות, 300,700 חיילים, 625 טנקים ותותחי סער, 610 מטוסי קרב, 5,500 תותחים.[3]
הכוחות שהיו בגזרה שהותקפה, בשלב הפתיחה של המתקפה הסובייטית היו:
ב-12 ביולי1943 פתחו חזית בריאנסק והחזית המערבית במתקפה על עמדותיה של ארמיית הפאנצר השנייה בחלק הצפוני והצפון-מזרחי של מבלט אוריול, לאחר הרעשת ריכוך כבדה. ארמיית המשמר ה-11 בסיוע קורפוסי הטנקים ה-1 וה-5, הובילו את המתקפה של החזית המערבית. הם מיקדו את המתקפה בגזרה צרה ברוחב 16 ק"מ בלבד, הבקיעו את החזית הגרמנית כבר בשעות הצהריים של היום הראשון למתקפה, והתקדמו עד לעומק 23 ק"מ. דיוויזיית הפאנצר ה-5 שניסתה לבלום את הכוחות התוקפים נאלצה לסגת, לאחר שספגה אבדות כבדות בקרב נגד השריון הסובייטי.
אולם המתקפה המקבילה של חזית בריאנסק לא זכתה בהצלחה דומה. הארמיות ה-3, ה-61 וה-63 הצליחו להתקדם לעומק 8 עד 15 ק"מ בלבד ביום הראשון, מול התנגדות עזה של הקורפוס הגרמני ה-53. תגבורות שהזרים הפיקוד הגרמני לאזור, סייעו למנוע מכוחות חזית בריאנסק לפרוץ את החזית הגרמנית, ולבלום את המשך התקדמותם.
צפונה משם, סיכנה ההתקדמות המהירה של ארמיית המשמר ה-11 את יציבות החזית הגרמנית, ואיימה לכתר את ארמיית הפאנצר השנייה. כתוצאה מכך מונה ולטר מודל, מפקד הארמייה התשיעית, גם למפקד ארמיית הפאנצר השנייה, וקיבל את הפיקוד על כל הכוחות הגרמניים באזור מבלט אוריול. מרבית כוחות הארמייה התשיעית, שתקפה את האגף הצפוני של בליטת קורסק החל מ-5 ביולי, הופנו באופן מיידי צפונה, כדי לסייע בבלימת המתקפה הסובייטית.
3 ימים לאחר מכן הרחיבו הרוסים את המתקפה, וצירפו את הארמייה ה-50, לצורך מתקפה מצפון לבליטה הגרמנית. בנוסף שלחו הרוסים את קורפוס הטנקים ה-20 מחזית בריאנסק, על מנת להגביר את הלחץ על הכוחות הגרמניים. לאחר מכן הכניסו הרוסים לפעולה את ארמיית המשמר המשוריינת השלישית ואת ארמיית הטנקים הרביעית, ופרצו עמם קדימה לעבר אוריול, תוך שהם מאיימים לכתר את כל הכוחות הגרמניים בבליטה. ניסיונות הגרמנים להדוף את המתקפה הרוסית נכשלו, בין השאר בעקבות מתקפות הפרטיזנים מאחורי הקווים, ששיבשו את קווי התקשורת והאספקה. ההבקעה הרוסית איימה על כוחות הארמייה התשיעית הגרמנית, ובעקבות כך שלח מודל את כל היחידות הניידות, שהיו תחת פיקודו (7 דיוויזיות פאנצר ופאנצרגרנדיר) לסייע לכוחות שהחזיקו בבליטת אוריול, והסיג בהדרגה את כל היחידות, שהחזיקו בשטח שנכבש על ידי כוחותיו במבלט קורסק, לעמדות המוצא שלהם. המשמעות המעשית של סיום המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית של בליטת קורסק, הייתה אובדן הסיכוי להשיג את יעדי מבצע מצודה ולהשלים את כיתור הכוחות הסובייטיים בבליטת קורסק, משום שהזרוע הדרומית של המתקפה הגרמנית נותרה למעשה תלויה באוויר.
כוחות שריון סובייטיים נכנסים לאוריול
למרות הגעת תגבורות גרמניות, המשיכו הרוסים בהתקדמותם, וב-26 ביולי נאלצו הכוחות הגרמנים לנטוש את מבלט אוריול, ולהתחיל לסגת לעבר קו האגן ממזרח לבריאנסק. ארמיית המשמר ה-11 המשיכה בהתקדמותה, וכבשה את העיר קראצ'ב, ובכך ניתקה את ציר האספקה הגרמני הראשי. ב-29 ביולי שוחררה העיר בולחוב, וב-4 באוגוסט החלה הלחימה על אוריול ששוחררה למחרת לאחר קרבות קשים. ב-18 באוגוסט הושלמה נסיגת הכוחות הגרמניים לקו האגן, ובכך הסתיימה המערכה באזור אוריול.
תוצאות הקרב
המבצע היה הקרב העקוב מדם ביותר במהלך המערכה סביב בליטת קורסק. לפי נתונים גרמניים חלקיים הם ספגו במהלך הקרב 86,454 הרוגים פצועים ונעדרים. אבדות הצבא האדום במהלך המבצע היו 112,529 הרוגים ונעדרים ו-317,361 פצועים. כמו כן איבדו הסובייטים 2,586 כלי רכב משוריינים שהושמדו או ניזוקו במהלך המבצע[4]. אין נתונים מדויקים לגבי האבדות הגרמניות בציוד כבד במהלך הקרב. לפי קרל היינץ פרייזר, במהלך המתקפה הגרמנית על האגף הצפוני של מבלט קורסק והלחימה בבליטת אוריול, לפחות 343 כלי רכב משוריינים של קבוצת ארמיות מרכז הושמדו לחלוטין[5]. מספר גדול יותר של טנקים ותותחי סער נפגעו בדרגות שונות של חומרה במהלך הקרב, וחלקם הוצאו מכלל פעולה למשך תקופה ארוכה.
במהלך הלחימה בבליטת אוריול איבדו הגרמנים סד"כ שווה ערך ל-14 דיוויזיות, כ-20 אחוז מכוחה של קבוצת ארמיות מרכז[6]. בנוסף חיסולה של הבליטה הסיר באופן סופי את האיום הגרמני על מוסקבה, ויצר תנאים נוחים למתקפות נוספות של הצבא האדום בגזרה המרכזית של החזית הסובייטית. על אף ההישגים הקרקעיים של המבצע, מרשל ז'וקוב התלונן בזיכרונותיו, שבמהלכו הוחמצו הזדמנויות לכתר ולהשמיד כוחות גרמניים גדולים, משום שבשלב זה של המלחמה, סטלין והפיקוד הסובייטי העליון התמקדו בעיקר בשחרור שטחי ברית המועצות הכבושים מידי הנאצים, ולא בהשמדת כוחות צבא גרמניים[7]. בעקבות המבצע המשיכו הסובייטים בהתקדמותם, וכעבור מספר שבועות שחררו את העיר סמולנסק.
^Healy, Mark. Kursk 1943 The Tide Turns In the East, Osprey Publishing, 1992, pp.101-11
^הנתונים הגרמניים מתייחסים לחיילים קרביים ולכלי רכב משוריינים מבצעיים בלבד
^Krivosheev, Grigoriy Soviet Casualties and Combat Losses in the Twentieth Century London, Greenhill Books 1997 עמ' 262
^Frieser, Karl-Heinz (Ed.) Das Deutsche Reich und der Zweite Weltkrieg - Vol. 8: Karl-Heinz Frieser, Klaus Schmider, Klaus Schönherr, Gerhard Schreiber, Kristián Ungváry, Bernd Wegner: Die Ostfront 1943/44 - Der Krieg im Osten und an den Nebenfronten, Deutsche Verlags-Anstalt München, 2007 עמ' 182
.jpg)
