שפירו נחשב לאחד שהשפיע באופן משמעותי על תחום היסטוריית האמנות. הוא היה פרופסור פעיל, מרצה, סטודנט, כותב והומניסט, והיה בקשר מקצועי ארוך עם אוניברסיטת קולומביה בניו יורק.
בשנת 1906, אביו הגיע לניו יורק ומצא עבודה כמורה לעברית בישיבת רבינו יצחק אלחנן. לאחר שהבטיח את מקומו, הוא הביא את משפחתו שהיגרה לניו יורק בשנת 1907. שם בנו השתנה מ"מאיר" ל"מייר". הוא גדל באזור בראונסוויל בברוקלין, שם נחשף לראשונה לאמנות בשיעורי ערב שהעביר ג'ון סלואן בחברה החינוך העברי.[1][3]
חינוך
בשנת 1920, שָפּירו נכנס לאוניברסיטת קולומביה בגיל 16. הוא למד אצל מרק ואן דורן ופרנץ בועז. במהלך לימודיו, הוא תרם למגזין הספרותי The Morningside עם חבריו לספסל הלימודים, כולל וויטקר צ'יימברס, קליפטון פדימן, הרברט סולו, ליונל טרילינג, הנרי זולינסקי ולואיס זוקופסקי.[4] בשנת 1924, הוא קיבל תואר ראשון בהצטיינות בהיסטוריה של האמנות ובפילוסופיה, ובשנת 1929 קיבל את הדוקטורט שלו בהיסטוריה של האמנות מאוניברסיטת קולומביה.[5]
קריירה
שפירו עבד כל הקריירה המקצועית שלו באוניברסיטת קולומביה. הוא התחיל כמרצה בשנת 1928, ובשנת 1936 הפך לפרופסור עוזר. בשנת 1952 הוא הפך לפרופסור מן המניין, ובשנת 1965 מונה לפרופסור אוניברסיטאי. הוא המשיך ללמד באוניברסיטה עד שנת 1973.[1]
הוא השתתף בקונגרס הראשון של אמנים אמריקאים נגד מלחמה ופשיזם בשנת 1935. הקונגרס הפיק עצומה שנחתמה על ידי יותר מ-300 אמנים, כולל מייסדים משותפים כמו סטיוארט דייוויס, אדולף דן, ויליאם גרופר, הוגו גלרט, סול שרי ומשה סוייר, וכן אמנים נוספים כמו מילטון אייברי, איליה בולוטובסקי, אלכסנדר קלדר, אדולף גוטליב, ג'ק קופלד, יסואו קוניוושי, ג'יי בי נוימן, איסאמו נוגוצ'י, בן שאהן, רפאל סוייר, ג'יימס ג'ונסון סוויני, מקס ובר, ג'ורג' בידל, פול קדמוס, פיליפ אברגוד, לורסר פייטלסון ולואיס מאמפפורד. שָפּירו וגוטליב התפטרו בפומבי תוך חודש כאשר הקונגרס לא גינה את הפלישה הסובייטית לפינלנד. שָפּירו ומתנגדים אחרים, כולל מארק רותקו, גוטליב, האריס ובולוטובסקי, גינו דיקטטורות בגרמניה, רוסיה, איטליה, ספרד ויפן והקימו ועדה תרבותית שהפכה לפדרציה של ציירים ופסלים מודרניים.[6]
חיים אישיים ומוות
אחיו של שָפּירו היה הפיננסייר מוריס שָפּירו[7]. בשנת 1931, הוא נישא לפדיאטרית ליליאן מילגרם, ולהם שני ילדים, מרים ארנסט שָפּירו וארנסט שָפּירו. שָפּירו נפטר בשנת 1996 בניו יורק בגיל 91.[7]
השפעה ופרסים
שפירו היה חלוץ בתחום חקר האמנות באמצעות גישת הסגנון שלו. הוא זכה להכרה רבה בקרב אמנים והיסטוריונים וזכה בפרסים רבים, כולל פרס מפעל חיים מהאיגוד האמריקאי לאמנות בשנת 1995. שמו נקשר לפרסים ולמלגות שניתנו באוניברסיטאות שונות.
הוא זכה בהכרה כעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים, המכון הלאומי לאמנויות ומכתבים והחברה הפילוסופית האמריקאית. בשנת 1987, הוא זכה במלגת קרן מקארתור היוקרתית.
