רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, ויקיזציה, שימוש יתר בסוגרים (דוגמה מין (Species) במקום מין), מחסור בקישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
לורים (שם מדעי: Loriini) הוא שבט ממשפחת הדרראים (Psittaculidae) ותת-משפחת הלורים. הוא כולל מיני תוכים רבים החיים באוסטרליה, אוקיאניה ודרום-מזרח אסיה. מרבית סוגי הלורים אינם נמצאים בסכנת הכחדה, אך ישנם סוגים שהם פגיעים או קרוב לכך עקב פיתוח סביבתי מואץ. הבעיה חמורה יותר באזוריי האיים המבודדים שבהם חולדות מאיימות על אזורי הקינון של הלורים. המין ultramarine lorikeet נמצא בסכנת הכחדה חמורה ומוגדר כאחד מ-50 העופות הנדירים בעולם.[1] תוכניות שימור ללורים כוללות העברת מינים לאזורי מחיה אחרים.[דרוש מקור]
מאפיינים עיקריים
השם הפופולרי למיני שבט זה הוא לורים ולוריקיטים (Lories and Lorikeets). לוריקיטים הם המינים בעלי הזנב הארוך ואילו הלורים הם בעלי הזנב הקצר.[2] הלורים והלוריקיטים הם לרוב תוכים קטנים ובינוניים. הלוריקיטים הם קטנים יותר מאשר הלורים ברוב המקרים.[דרוש מקור]
גולדיס לוריקיט (Glossoptilus goldei), אחד המינים הקטנים יותר, אורכו 18 ס"מ, כולל הזנב הארוך, ומשקלו כ-55 גרם. לעומתו, הבלק לורי (Chalcopista atra) שהוא אחד הלורים הגדולים, אם לא הגדול ביותר, אורכו כ-31 ס"מ ומשקלו כ-230 עד 280 גרם.[3]
הלורים והלוריקיטים הם גם מהצבעוניים ביותר, לא רק בין מיני התוכים למיניהם, אלא גם בין כל בעלי הכנף האחרים.[דרושה הבהרה] השוני קיים הן בצבע הבסיסי של הפלומה והן בצבעי נוצות הגב והתעופה ויש מינים שהצבע הבסיסי הוא אדום, ירוק, סגול, שחור, חום וגם כחול. ככלל, אבל עם הרבה יוצאים מן הכלל, רוב הלוריקיטים הם בעלי צבע בסיסי בגווני ירוק ואילו חלקם הגדול של הלורים הם בעלי צבע בסיסי בגווני אדום.[דרושה הבהרה] הצבעוניות של משפחת הלורים והלוריקיטים, התנהגותם ואופיים הפכו את הלורים לעופות תצוגה מובילה בהרבה מגני החיות ופארקי העופות בעולם וגם בארץ.[דרוש מקור][מפני ש...]
התנהגות
בטבע, הלורים והלוריקיטים חיים בלהקות ועפים בסביבת עצים, בעיקר עצי אקליפטוס או עצים בעלי תפרחת שם הם מוצאים את מזונם.
בקרבת מקומות יישוב המוקפים גידולי פירות מסחריים, נחשבות להקות הלורים כעוף מזיק ונעשים ניסיונות רבים להרחיקם משטחים חקלאיים.
קינון בטבע נעשה בדרך כלל בחללים בתוך גזעי עצים זמן הדגירה משתנה בהתאם למין ונע בין 22 ל 28 ימים. הגוזלים עוזבים את הקן אחרי כ 50 יום מזמן הבקיעה.
תזונה בטבע
הלורים השונים חיים באזורים שונים ולכן גם תזונתם משתנה מאזור אחד לאחר. מרבית סוגי הלורים חיים באזורים הטרופיים של אוסטרליה, ניו זילנד, אינדונזיה, פפואה ניו-גיני, פולינזיה ובעוד עשרות איים קטנים באזור דרום-מזרח אסיה.
ידוע כי בטבע, מרבית הלורים ניזונים בעיקר מצוף של פרחים הגדלים באזור מחייתם, מפירות ומזרעים הגדלים על צמחים מסוימים.
לורים רבים החיים באוסטרליה ניזונים מפריחת האקליפטוסים ואף מהזרעים שהעץ מפיק. מגוון הפירות והפרחים באזורים אלו הוא עצום וכל לורי בוחר את הזנים המועדפים עליו. ללורים לשון ארוכה בעלת קצה "שעיר" שנועד לקלוט את הצוף מליבו של הפרח המועדף. תזונתם של הלורים מכילה סוכרים רבים (פירות וצוף) והיא נוזלית ורכה במרביתה. הלשלשת של הלורים נוזלית גם היא בהתאם לתזונתם.
הרכב מזונות זה גרם לשינויים אנטומיים הן בלשון והן בזפק של הלורים.
מכיוון שתזונתם של מרבית מיני הלורים מורכבת פחות מזרעים וגרעינים הזפק שלהם קטן יותר מאשר בסוגי התוכים הניזונים בעיקר מגרעינים וזרעים.[4]
גידול בשבי
צבעיהם המרהיבים, התנהגותם התזזיתית ואופיים הנוח, יצרו ביקוש גדול ללורים. בתחילה מגני חיות באירופה ולאחר מכן בארצות הברית כבר משלהי המאה ה-19.[דרוש מקור]
מגני החיות ופינות החי זלג הביקוש ללורים גם ממגדלים פרטיים הן לתצוגה והן כחיות מחמד.
תזונה בשבי
החל מאמצע שנות ה-70 חל גידול משמעותי של גידול לורים בשבי על ידי מגדלים פרטיים וכן גידול לורים כחיות מחמד על ידי אנשים פרטיים.
אתגר משמעותי של גידול לורים בשבי היא התאמת התזונה לזו הקיימת בטבע. תזונה לקויה הייתה הגורם העיקרי בתמותת לורים וקיצור תוחלת החיים שלהם בשבי בעיקר עקב מחלות כבד.[4]
עד אמצע שנות ה-80, מגדלי לורים הכינו מזון, בדרך כלל נוזלי, שאמור היה להחליף את הנקטר בטבע ולספק סוכרים ושאר המרכיבים במזונם. בספרות המקצועית התפרסמו מתכונים שונים לתזונת הלורים.[5] באמצע שנות השמונים, בניסיון לחקות את התזונה של הלורים בטבע, פיתחו חברות מזון, פורמולות שונות של אבקה ליצירת דייסה ללורים. הדייסה אמורה לספק את כל הצרכים התזונתיים של הלורים ולהקל על המגדלים בטיפול בהם. האבקה מכילה סוכרים, חלבונים, שמנים צמחיים ומינרלים.[6]
אחזקת לורים כחיות מחמד חייב גם התמודדות עם הלשלשת שלהם, שעקב מזונם הנוזלי, הייתה מותזת לכל עבר.
תצוגת לורים בשבי
במספר לא קטן של גני חיות הקימו תצוגת לורים בתוך מתחמי הליכה גדולים. במתחמים אלה נטועה צמחייה מאזורי המחיה של הלורים בטבע. המבקרים הולכים בשבילים בתוך המתחם מצוידים בכוסיות של נקטר, או פרי, והלורים יורדים לאכול מידי המבקרים .
גן החיות הראשון שיישם גישה זו היה גן החיות בסן דייגו בארצות הברית.[7] לורים הוצגו בגן זה כבר מהקמתו ב 1920 וב 1994 הוקם בו מתחם לורים ענק המסוגל לאכלס 3000 מבקרים ביום.
במשך השנים החלוקה הטקסונומית של שבט הלורים (Loriini) עברה שינויים רבים. שבט הלורים מונה 12 סוגים (Genus), ואם בשנת 1998 נמנו בתת-משפחה זאת 56 מינים (Species)[9],הרי ב 2015 נמנו 61 מינים[10].
לגבי הכינוי בעברית של המינים השונים, נעשה שימוש בכינוי המקובל בקהילת מגדלי הלורים בישראל שהוא בעצם השם הפופולרי באנגלית באותיות עבריות ולא נעשה ניסיון לבצע תרגום של השם. לדוגמה ה Chattering Lory יכונה צ'טרינג לורי ולא לורי פטפטן.[דרוש מקור]
במקרים בהם המין איננו נמצא בגידול בישראל, לא נרשם כינוי בעברית.
Chalcopsitta
בסוג זה שלשה או ארבעה מינים (Species), שלשה מאזור גינאה החדשה ואחד מהאיים מזרחית לה. המינים הללו הם הגדולים ביותר בתת-משפחת הלורים והלוריקיטים ומשקל כל אחד מהמינים הוא מעל 200 גרם. מאפיין ייחודי נוסף למינים בסוג זה הוא שכל מין (Specie) הוא בעל צבע בסיס שונה שחור, חום, ירוק ואדום[4] כפי שנראה בטבלה.
הקרדינל לורי סווג בתחילה בסוג Chalcopsitta אולם לאחרונה בעקבות בדיקות DNA חלק מהחוקרים מסווגים אותו בסוג Pseudeos יחד עם הדסקי לורי[11]
בסוג זה שבעה מינים (Species). כולם מאיי אינדונזיה. המינים בסוג זה חלקם גדולים חלקם בינוניים ואחד מהם קטן (פחות מ 120 גר).[דרוש מקור]
הצבע השולט במינים מהסוג הזה הוא אדום, עם מופעים של כחול, שחור וסגול בכנפיים ובחלק העליון של הגוף. לחלק מין המינים ישנם תת-מינים השונים ביניהם במופע הצבע הנוסף ובגודל.
סוג זה (Genus), קשה מאוד להגדיר את גבולותיו.[דרושה הבהרה] במשך השנים מינים (species) שונים נכללו ופוצלו מסוג זה. ניתן לחלק את הסוג הזה לשתי קבוצות עיקריות. אחת היא קבוצת הלורי קשת שכללה בתחילה את ה Green naped Lorikeet ו 15 תת-מינים בקבוצה הזו. עד היום יש חוסר אחידות בשם לורי קשת, לאיזה מין או תת-מין מתייחסים.[דרוש מקור]
לאחרונה בעקבות בדיקות DNA, חלק מתת-המינים סווגו כמינים עצמאיים עם תת-מינים משל עצמם.[דרוש מקור][דרושה הבהרה]
קבוצת הלורי קשת, בגלל הצבעים המרהיבים, אופים ותזזיותם הם הנפוצים ביותר כיום בשבי ומאכלסים מספר רב של מתחמי הליכה סגורים, פינות חיי ותצוגות למיניהם..
הקבוצה השנייה כוללת מינים השונים במבנה ובגודל וחלקם אף הוצאו מהסוג ושויכו לסוגים אחרים.
הפיזור הגאוגרפי של סוג זה הוא נרחב ביותר. רוב שטחה של אינדונזיה, גינאה החדשה, אזורי החוף באוסטרליה ועד איי קרולין.
מבחינת הגודל הם נעים בין קטן ובינוני מ 17 עד 30 ס"מ ומ50 עד 170 גרם.[9]
עד לשנים האחרונות סוג זה מנה מין אחד בלבד, ה דסקי לורי שכלל שני תת-מינים הכתום והצהוב. לאחרונה מחקרי DNA גרמו לרבים מהחוקרים לכלול את קרדינל לורי בסוג זה, אף על פי שמבחינה ויזואלית הן בגודל והן במבנה הגוף, הקרדינל לורי מתאים יותר לסוג Chalcopsitta. סווג חדש זה מופיע בפרסומים מ 2010 ואילך.[10]
הדסקי לורי מקורו בגינאה החדשה ואילו הקרדינל לורי מקורו באיי סולומון ובארכיפלג ביסמרק.
סוגים אלו זה כוללים כמה מהמינים הקטנים ביותר של הלורים. משקלם בין 35–70 גרם. השינוי האחרון היה המעבר של הגולדיס לוריקיט ( Goldie's Lorikeet) מהסוג Trichoglossus לסוג זה[9].
השינויים והמעברים התכופים המפה הטקסונומית של הלורים והמאפיינים הדומים להם אפשרו התייחסות לסוגים אלו כקבוצה וירטואלית אחת (לצורך הערך בלבד).
סוג זה כולל מינים הקטנים בגודלם, חלקם כבר נכחדו וחלקם בסכנת הכחדה חמורה. מקורם של המינים הלל באיי פולינזיה והאיום העיקרי על שרידותם הן החולדות שנכנסו לאיים.
[4]
זהו הסוג בעל מספר המינים הגדול ביותר, 14 בסך הכול, המינים בדרך כלל קטנים ורק 2 מינים גדולים יותר (יותר אם נכלול את תת-המינים שלהם).
מחצית המינים הם דימורפים, כלומר ניתן להבחין וויזואלית בין זכר ונקבה, כאשר במרבית מיני הלורים והלוריקיטים אין הבחנה וויזואלית ונדרשת בדיקת DNA.
גידול סוג זה בשבי, מורכב יותר, כיוון שנדרשת התאמת מזון שונה יותר משאר הלורים וכן העובדה שחלק מין המינים מקורם במקומות גבוהים מאוד, דרושה התאקלמות ארוכה יותר[9].