תלמידה עם לוח צפחה, ציור מאת Karl Hermann Schellbachתלמידים משתמשים בלוחות צפחה בבית הספר.
לוח צפחה הוא לוח העשוי מלוחות דקים של לווחה. הביטוי מתייחס לרוב ללוח אישי, ממוסגר בעץ, אם כי בעבר גם לוחות כיתתיים התלויים על הקיר היו עשויים לווחה. הלוח שימש תלמידים עד המאה ה-20 ובמקומות מסוימים אף עד אמצע המאה ה-20.
לוחות צפחה שימשו כמצע לכתיבה בזכות עמידותם הגבוהה, הנובעת מקשיות לוחית הלווחה, והיכולת לתקן שגיאות על גביה בקלות הודות לגבישיה הזעירים. השימוש בלוחות היה נפוץ גם בשל מחירו הגבוה של הנייר. הלוחות נועדו בעיקר לתלמידים צעירים, לצורך אימוני כתיבה. היו לוחות ששורטטו במשבצות או בשורות, כדי להנחות את הכתיבה. לצד זאת, היו גם לוחות ששימשו מבוגרים בעבודתם, לוחות אלו היו קטנים יותר (בגודל 9*12 סנטימטר לערך) ואוגדו יחדיו ל"ספרי צפחה".
כתיבה על גבי הלוח נעשתה באמצעות "עיפרון צפחה" – מקלון עשוי סטיאטיט – סלע רך הבנוי מטלק – או חרסית דחוסה, היוצרים קו דק על גבי הלווחה. ניתן היה להשתמש גם בגיר. את הנכתב מחקו באמצעות בד רך או ספוג, שהיה קשור אל הלוח בחוט.
בבתי הספר של כל ישראל חברים השתמשו בלוחות אלה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בכיתת הפעוטות – לצורך אימוני כתיבה תמה.[1]
לוח הצפחה בספרות
לוחות צפחה אישיים מוזכרים לעיתים קרובות בספרי ילדים ונוער מן המאה ה-19. אן שרלי, גיבורת "האסופית" (בתרגום החדש – "אן מן החוה הירוקה") של לוסי מוד מונטגומרי שוברת את לוח הצפחה שלה על ראשו של גילברט בליית', שאחז בצמותיה ביומה הראשון בבית הספר של אבונלי ולפני כל התלמידים כינה אותן "גזרים!" (או כינה אותה עצמה בכינוי "ראש גזר" -בתרגומים מאוחרים יותר). איימי, צעירת האחיות מרץ' בספר נשים קטנות של לואיזה מיי אלקוט, מציירת דמויות חיות על לוח הצפחה שלה במקום לכתוב עליו את שיעוריה. בעליסה בארץ הפלאות חבר המושבעים כותב על לוחות צפחה את תיעוד המשפט של נסיך הלבבות.
עד השנים האחרונות לא הוגדר ההבדל בין שני הסלעים בשפה העברית, ולכן נהוג היה להתייחס ללווחה כאל צפחה. הבנה מעמיקה יותר של תהליכי התמרה הדגישה את הצורך ליצור הפרדה בין שני המושגים:
לעומתה, צפחה – שגבישיה גסים ואינה חלקה (ולכן אינה מתאימה לכתיבה) – נוצרת בהתמרה בדרגה גבוהה של סלעים, בהם גם לווחה. עם זאת, הביטוי העברי המתאר את לוחות הכתיבה נותר "לוח צפחה".
