לוויצה (בסלובקית: Levice; בהונגרית: Léva, לווה; בגרמנית: Lewenz, לוונץ) היא עיירה במחוז ניטרה מערב סלובקיה. העיירה נמצאת על הגדה המערבית של נהר חרון. שמה בסלאבית עתיקה היה Leva.
היא הבירה של נפת לוויצה, הנפה הגדולה ביותר בסלובקיה שמתפרשת על פני שטח של 1,551 קמ"ר.
היסטוריה
המצודה של לוויצה
האזכור הראשון ללוויצה הוא משנת 1156, אז הייתה אחד הכפרים של קהילת הכנסייה על שמו של מרטינוס הקדוש בברטקה.
העיירה הותקפה על ידי האימפריה העותמאנית ב-1544. בין 1581 ל-1589 ישבה בעיירה קפיטניה של דרום הונגריה. העותמאנים שלטו בעיירה מ-1663, ותחת העותמאנים ליווא הייתה המרכז של סנג'ק. בקיץ 1664 הצבא הקיסרי האוסטרי בהנהגתו של הגנרל דה סוש (de Souches) ניצח את הטורקים בקרב לוויצה. לאחר המלחמות עם הטורקים איבדה לוויצה מחשיבותה כמצודה קדמית. ב-1696 פרצה שריפה ששרפה כמעט את כל העיירה.[1] ב-1709 במהלך מרידה נגד בית הבסבורג החריבו הקורוץ את המצודה בלוויצה.
ב-1715 היו בלוויצה 195 משלמי מיסים ו-43 בעלי מלאכה.[1] במהלך המחצית השנייה של המאה ה-18 נהנתה לוויצה מגדילה משמעותית. בעלי מקצועות חשובים בעיירה היו סנדלרים ויצרני כפתורים.
ב-1873 התגוררו בלוויצה 6,000 תושבים.
במהלך מלחמת העולם הראשונה רבים מבני העיירה גויסו למלחמה, ו-23 מבני הקהילה היהודים נפלו. עד 1918 הייתה העיירה חלק מ אוסטרו-הונגריה, לאחר התפרקותה הייתה חלק מצ'כוסלובקיה (ובאופן רשמי ב-1920 במסגרת חוזה טריאנון). ב-1933 נוסד בעיירה מפעל טבק.
לוויצה, 1938
במסגרת הסכם מינכן עברה העיירה לשליטה הונגרית ב-1938, והייתה תחת כיבוש הונגרי עד 1945. לאחר מלחמת העולם השנייה השתייכה לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנות החמישים סבלה העיירה ממשבר דיור. ב-1961 התגוררו בה 13,744 איש, ובסוף שנות השמונים התגוררו בה 37,500.
יוג'ין פודור (1905–1991) מחבר ספרי תיירות נודע ומייסד פודורס (Fodor's) נולד בלוויצה.
יהדות לוויצה
בית הכנסת של לוויצה
במסמך מ-1713 נזכרים שני יהודים שהיו יהודי חסות הגראף אסטרהאזי (Eszterhazy).[2] רב הקהילה ב-1840 היה יהודה היילברון. ב-1848 התגוררו בה 100 יהודים.
הקהילה היהודית הקימה מוסדות לצרכיה. ב-1840 נפתח בית ספר יסודי. ב-1842 נוסד בה בית קברות יהודי, שהורחב וגודר ב-1880, וב-1927 הורחב פעם נוספת. ב-1853 נבנה בה בית כנסת שזכה להרחבה ב-1883 וב-1854 נפתח בה מקווה.[2]
אחרי מלחמת העולם הראשונה כאשר הייתה לוויצה חלק מצ'כוסלובקיה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. בעיירה פעל סניף של תנועת הנוער הציונית מכבי והייתה בה פעילות ציונית.
ב-1930 התגוררו בלוויצה 1,448 יהודים. בשנות השלושים של המאה ה-20 התפרנסו יהודים רבים בעיירה ממסחר, בהם עשרה סוחרים גדולים.
ב-1941 התגוררו במקום 1,271 יהודים, כ-10% מהאוכלוסייה.[3][4] לאחר העברתה של לוויצה לשליטה של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית הוחלו חוקים אנטי יהודיים על היהודים. ב-1941 גויסו גברים יהודים רבים לפלוגות עבודה, ובקיץ אותה שנה נשלחו לחזית ברית המועצות של נספו רבים מהם.
במרץ 1944 הצבא הגרמני נכנס להונגריה. במאי הוקם גטו לתושבי המקום וגטו נוסף ליהודי היישובים הקטנים בסביבה בבסיס צבאי.[3][4] בשלב זה מספר יהודים שהבינו את הגורל הצפוי להם הצליחו להימלט מהעיירה.[4] בתחילת יוני יושבי שני הגטאות רוכזו במפעל עיבוד טבק בקצה העיירה ומשם הם שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין, ורובם נספו.[3][4]
אחרי המלחמה שבו למקום כמה עשרות יהודים, אך רובם עלו לישראל לאחר הקמתה.[2]
.svg)
.jpg)
.jpg)
