לגיונובו (בפולנית: Legionowo) היא בירת מחוז לגיונובו בפרובינציית מזוביה בפולין. העיר ממוקמת כ-23 קילומטרים צפון-מערבית לוורשה, בירת מזוביה ופולין כולה, ומתגוררים בה כ-54 אלף תושבים (נכון ל-2017).[1]
היסטוריה
ב-1877, בתקופת שלטון האימפריה הרוסית, נבנתה באזור מסילת רכבת והוקמה תחנת רכבת במקום שבו העיר עומדת היום ששירתה את הכפר הקרוב יבלונה, ואט אט נוצרו סביבה עוד מבנים שונים וגם מחנה צבאי של צבא האימפריה הרוסית. האזור קיבל את השם "יבלונה נובה" (מילולית: "יבלונה החדשה") והוקם בו גם אתר נופש. לאחר מלחמת העולם הראשונה המחנה ננטש ובמקומו הוקם יישוב, שקיבל את השם לגיונובו, כהוקרה ללגיונות הפולניים (אנ'), יחידות צבאיות של פולנים שפעלו באותה מלחמה.
לאחר סיום המלחמה לגיונובו החלה להשתקם וקיבלה ב-1952 מעמד של עיר.[2] האוכלוסייה בה צמחה במהירות והיא הפכה לעיר שינה שתושביה עבדו בוורשה. בעקבות רפורמה מנהלית בפולין ב-1999 הוקם מחוז לגיונובו במסגרת פרובינציית מזוביה כשלגיונובו הפכה לבירתו.[2]
הקהילה היהודית
מהקמת היישוב ועד השואה הקהילה בלגיונובו הייתה למעשה מאוחדת עם הקהילה של הכפר הקרוב יבלונה, ואין מידע מפורט לאחר מלחמת העולם הראשונה באשר לאוכלוסייה המדויקת של היהודים בכל יישוב בנפרד.[3] ב-1921 נמנו באזור יבלונה כולו כ-1,000 יהודים.[3]
ב-1933 הוקם בעיירה בית כנסת, אבל שירותי דת נוספים כמו קבורה יהודית נסמכו על קהילת נובידבור מזובייצקי הסמוכה יחסית.[3] בשנות ה-30 פעל בעיירה רבי יעקב טאוב מייסד שושלת יבלונא, ואביו של הרב יחזקאל טאוב.מיבלונא ואחר כך בכפר חסידים[3], בסוף שנות ה-30 הקהילה סבלה ממספר תקריות אנטישמיות.[3]
ב-15 בנובמבר 1940, או לפי עדויות מסוימות כחודש לפני כן, הוקם גטו בשכונת לודווישין בפרוורי לגיונובו ובקרבת יבלונה, שריכז את כלל יהודי הסביבה והפליטים היהודים שהיו באזור.[3][4][5] הגטו לא תוחם בחומה אך נאסר על היהודים לעזוב אותו ועל פולנים להיכנס אליו והוקם בו שירות סדר יהודי, שהיה אחראי גם למלא מכסות יומיות של אנשים לעבודות כפייה. המכסה הגיעה בשיאה לכ-400, והם עבדו במחנות בסביבת ורשה ובפרט ביבלונה.[5][3] בעת הקמת הגטו היו בו כ-2,500 יהודים, ובמאי 1941 הוא קלט עוד כ-400 יהודים שגורשו מנובידבור מזובייצקי; כמחצית מיושבי הגטו חיו בעוני מחפיר ויותר משליש מיושביו היו פליטים.[5][3] התברואה הירודה בגטו תרמה להתפתחות מגפת טיפוס שנמשכה חודשים שלמים.
לאחר המלחמה חזרו ללגיונובו כמה עשרות בודדות של ניצולי שואה, ביניהם כאלו שהסתתרו בבתי פולנים בעיר, והיה ניסיון להקים קהילה מחדש; ככל הנראה היהודים עזבו את העיר כעבור שנים ספורות למעט יהודי אחד שנישא לאישה פולנית והתנצר.[3]
