יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך מנוסח בשפה תורנית גבוהה ומצריך ניסוח מחדש והבהרות שיקלו על קריאתו..
	אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.	שכתוב

שלא יהא חוטא נשכר הוא כלל משפטי והלכתי הנקבע מכוח סברא פשוטה (ולכן מקובל גם במשפט הערכאות), והוא קובע דינים רבים שמטרתם שהחוטא לא ירוויח מחטא ומעשה רע שעשה.

במשנה במסכת חלה (פרק ב', משנה ז') מובא שהכמות שצריך להפריש לכהן בהפרשת חלה היא 1/24, אולם במקרים שבהם החלה קיבלה טומאה בשוגג או באונס, התירו להפריש חצי מהכמות (1/48, מכיוון שבכל מקרה הכהנים אינם יכולים לאכול ממה שהופרש), אולם, במקרים שבהם אדם טימא את העיסה במזיד, הוא צריך להפריש בכמות המקורית, כדי שאדם לא ירוויח מכך שהוא חטא במזיד. רבי אלחנן וסרמן מסביר שדין זה הוא סברא, ולמרות זאת הוא דין דאורייתא. (מהתורה ולא מדברי חכמים, שכן סברא גם היא חלק מהתורה).^{[דרוש מקור]}

השימוש בכלל זה כפול: אף על פי שבעיקרו הוא אמור לשמש לכך שהחוטא לא ירוויח ממעשהו הרע, הוא משמש בהשאלה גם לכך, שלא בלבד זאת שעלינו להשגיח שהוא לא ירוויח ממעשהו, אלא עלינו גם לגרום לכך שמעשהו הרע יגרום לו את כל התוצאות השליליות שעשויות להיגרם מהמעשה, ועלינו להימנע מלגרום לכך שהוא ירוויח בכך שלא ייגרם לו ההפסד. כך למשל, קובע התלמוד כי למרות שרבי מאיר קנס את הכותים שיהיה דינם כגויים מכיוון שהם עובדי עבודה זרה והוא רצה שבני ישראל יבדלו מהם, במקרה אחד הוא לא קנס אותם שיהיה דינם כגויים, והוא כאשר נערה כותית נאנסה, שמדין התורה חייב האונס לשלם לה קנס (חמישים כסף) שאותו משלמים רק על מעשה אונס לבתולה יהודייה, שהאונס משלם תשלום זה גם כאשר אנס נערה בת העם הכותי, כדי שלא יהא חוטא נשכר מתשלום זה שהיה עליו לשלם מעיקר הדין^[1]. כך גם, אף על פי שחז"ל קבעו שדינה של נערה שנשבתה בידי גוי כנערה בעולה, כי עובדי כוכבים פרוצים בעריות, הרי שדינו של האונס שמשלם חמישים כסף כרגיל, כדי שלא יהא חוטא נשכר^[2].

סיטואציה דומה היא מנחת חוטא, שמכוח סברת "שלא יהא חוטא נשכר" מסתבר היה שלא יוכל להביא קורבן מנחה ללא נסכים (כמו כל קרבן מנחה), אלא שלמרות זאת אין הוא מביא נסכים עם מנחתו כדי שלא יהא קרבנו מהודר^[3]. כך גם, מסביר רבי שמעון בר יוחאי, מאותה סיבה, קרבן חטאת שבאה על עונש אכילת חלב אינו בא עם נסכים.

האופן הרגיל שבו משתמשים בכלל ש"לא יהא חוטא נשכר" הוא כאשר חוטא עלול להרוויח ממעשה רע, כך למשל ההלכה היא שכאשר גזלן גזל חפץ מחֲבֵרו, והמחיר עלה, פטור הגזלן מלשלם את המחיר הגבוה של החפץ אלא הוא משלם את המחיר הנמוך, אך אם הוא שבר את החפץ לאחר עליית מחירו, אנו מחשיבים את השבירה כמעשה גזל שני שגם הוא מחייב תשלומין, במחיר הגבוה כמובן. בסוגיא זו קבע הרא"ש^[4], כי אם המחיר ירד ואז שבר הגזלן את החפץ, ברור שלא ניתן לומר שאז ישלם הגזלן את המחיר הקטן יותר, "שאם כן מצינו חוטא נשכר".

כך גם דורשים חז"ל את טעמה של התורה הקובעת כי אדם שלא קיים פדיון פטר חמור צריך להרוג את החמור "ואם לא תפדה וערפתו", וזאת כדי שלא יהא חוטא נשכר, לא ייתכן שאדם שלא קיים את המצווה ירוויח כסף מאי קיום המצווה^[5].

עיקרון זה מופיע בחוק הישראלי ובפסיקה. דוגמה לכך, סעיף 5 לחוק הירושה קובע, כי רוצח אינו יכול לקבל את חלקו בירושה של הנרצח כעיקרון של "הרצחת וגם ירשת" ו"שלא יהא חוטא נשכר".

בשנת 2011 הוגשה הצעת חוק דיני ממונות, בסעיף 3 הוצע לקבוע עיקרון זה כעיקרון יסוד בדין האזרחי.

פרי העץ המורעל

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: לא יהא חוטא נשכר

• אליאב שוחטמן, הרצחת וגם ירשת?! - שלא יהא חוטא נשכר, באתר "דעת"
• הערך "לא יהא חוטא נשכר", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה