כנסיית השטן מתוארת על ידי הכוהן הגדול העכשווי שלה, פיטר ה. גילמור, כארגון דתי של אנשים שלמעשה אינם מאמינים באלוהים, בשטן או בעולם הבא ולכן דוגלים בכך שיש לחיות בצורה המלאה והמספקת ביותר שניתן בעולם הזה.
מטרותיה של כנסיית השטן
כנסיית השטן נהגתה על ידי אנטון להווי (נולד האוורד סטנטון לוויי) מתוך כוונה ליצור ארגון דתי מחאתי שיקבץ בתוכו אתאיסטים והדוניסטים המתנגדים למה שנראה בעיניהם כ"צביעות נוצרית" ושואפים למצות את חייהם עד תום[1].
שמה של הכנסייה נבע מרצונו של להווי לאמץ שם שיסמל את גשמיות, גאווה, אינדיבידואליות, אומץ, מרד והעוצמה, והוא מצא את התגלמות תכונות אלו בדמותו מעוררת היראה והפחד של השטן[2].
כנסיית השטן לא בהכרח טוענת שהשטן קיים. דת זו משתמשת בשמו של השטן כדי לתאר את החוזק והמרד של האתאיסטים והדוניסטים.
רוויזיוניזם מחומש
לכנסיית השטן חמש מטרות רשמיות אותן היא מכנה "רוויזיוניזם מחומש"[3] והן מנוסחות כך:
ריבוד - הנקודה שממנה, בסופו של דבר, נגזר כל השאר. לא ייתכן יותר מיתוס של "שוויון"- הוא רק מיתרגם ל"בינוניות" ותומך בחלשים על חשבון החזקים. חייבים לאפשר למים לחפש את מפלסם ללא התערבות מצד סנגורים של חסרי יכולת. אף אחד אינו ראוי להגנה מפני הטיפשות שלו.
מיסוי מוחלט של כל הכנסיות - אם היו מטילים מס על כל ההכנסה והרכוש של הכנסיות, הן היו מתפוררות תוך לילה בשל חוסר הרלוונטיות שלהן, והחוב הלאומי היה מתכסה במהירות זהה. צריך לסבסד את היצרניים, היצירתיים ורבי התושייה. כל עוד שהבלתי-יעילים וחסרי היכולת מקבלים משכורת, יש להטיל עליהם מיסים כבדים.
התנגדות מוחלטת לאמונות דתיות המקבלות אופי חילוני ומשולבות בענייני חוק וסדר - כדי לבסס מחדש את העיקרון של "מידה כנגד מידה" יש להפוך על פיה את מערכת האי-צדק המבוססת על האידיאלים של הדתות המונותאיסטיות, שבהן הקורבן/סנגור נעשה הפושע. יש לשקול חנינה לכל מי שנמצא בבית כלא בגלל ה"השפעה" שלו, כביכול, על מבצעי הפשע עצמם. כל אחד מושפע במעשיו. מציאת שעיר לעזאזל הפכה לדרך חיים, אמצעי הישרדותם של חסרי היכולת. כשלוחה של ההתחמקות הנוצרית על ידי האשמת השטן בכול, פושעים יכולים להשיג רווח, ואפילו שבח, על ידי הפלת האשמה על שעיר לעזאזל. בעקבות העיקרון השטניסטי, "אחריות לאחראים", בחברה שטנית כולם צריכים לשאת בתוצאות מעשיהם - לטוב ולרע.
פיתוח וייצור של בני לוויה מלאכותיים אנושיים - התעשייה האסורה. פלא כלכלי שיאפשר לכל אחד לשלוט במישהו אחר. עבדות מנומסת ומתוחכמת שתהיה בת-ביצוע בזכות טכנולוגיה. תעשייה שתהיה הרווחית ביותר מאז הטלוויזיה והמחשב.
הזדמנות לכל אחד לחיות בתוך סביבה טוטאלית לפי בחירתו/ה, עם דבקות מנדטורית בסטנדרטים האסתטיים וההתנהגותיים שבה. סביבות בבעלות, בשליטה ובתפעול פרטיים כאלטרנטיבה לסביבה הומוגנית ורב-לשונית. החופש להסתגר בסביבה חברתית המתאימה לצרכיו של הפרט. ההזדמנות להרגיש, לראות ולשמוע את המתאים ביותר לפרט מבחינה אסתטית, ללא התערבות מצד אלו שיקלקלו או יגרעו מאפשרות זו.
חברות בכנסיית השטן
לכנסיית השטן יש שתי רמות של חברים - חברים רשומים וחברים פעילים[4].
כדי להפוך לחבר רשום בכנסיית השטן אדם צריך להיות מוגדר כמבוגר על ידי המדינה שבה הוא מתגורר, לשלוח טופס הצטרפות ומאתיים דולר ארצות הברית לכנסייה כדמי חבר חד-פעמיים, ובתמורה הוא מקבל כרטיס חבר וחברות לכל החיים (החברות יכולה להתבטל מוקדם יותר - על ידי החבר או הכנסייה).
במקרים מסוימים ילדים יכולים להצטרף לכנסייה, אבל רק אם הם ילדים של חברי הכנסייה והם הדגימו הבנה של הפילוסופיה והמנהגים השטניים, והם מעוניינים להצטרף לכנסייה. במקרה כזה הילדים יצורפו לכנסייה במתכונת מצומצמת עד שיהפכו למבוגרים על פי החוק במדינתם.
כדי להפוך לחבר פעיל הפרט צריך להיות חבר רשום של הכנסייה, להיות מעורב בכנסייה ולהיות במגע עם שאר חבריה המקומיים. בנוסף, החבר צריך למלא טופס ריאיון על העדפותיו ואישיותו שנשלח למשרד הראשי בחינם. חברות פעילה מחולקת לחמש דרגות:
דרגה חמישית - מאגוס/מאגה (ניתן לפנות אליהם גם כ"דוקטור")
חברים בדרגה השלישית עד החמישית מרכיבים את הכמורה השטנית וניתן לפנות אליהם כ"רב"/"רבנית".
חברים פעילים מתחילים בדרגה הראשונה וקידומם נעשה על ידי הכנסייה בלבד. הקריטריונים לעלייה בדרגה לא זמינות לציבור, אבל ידוע שהם תלויים בהצלחת הפרט בעולם האמיתי ולאו דווקא בלמידת טקסטים או בשאר פעילויות כחבר הכנסייה. חלק מהחברים הפעילים מוסמכים על ידי הכנסייה להסביר את הפילוסופיה של הכנסייה למדיה, והם נקראים סוכנים.
הכנסייה לא עוסקת בגיוס חברים, לא מפלה בכלל בין האנשים שרוצים להצטרף אליה, וחברות בה היא סודית ולכן לא ידוע כמה חברים יש בכנסייה.
סיום החברות
חבר בכנסיית השטן רשאי לסיים את חברותו בכל עת שיחפוץ באמצעות שליחת מכתב בכתב ידו (עם תאריך, חתימה והצהרה על רצונו לביטול החברות) בצירוף כרטיס החבר שלו למשרד הראשי של כנסיית השטן. הכנסייה לא מנסה לשכנע חברים להישאר ולא מטילה עליהם סנקציות.
בנוסף, הגוף הראשי של כנסיית השטן המורכב מהכוהן והכוהנת הגדולים ו"מועצת התשעה", עשוי לבטל חברות של פרט מסוים לפי שיקול דעתו. עבירה חמורה על החוק ו/או תמיכה והצטרפות לזרם המתנגד לכנסיית השטן הן דוגמאות לפעילויות העשויות לגרום לכנסייה לבטל את החברות של הפרט בה.
ההיסטוריה של כנסיית השטן
מסדר הטרפז
בשנות החמישים להווי יצר קבוצה בשם "מסדר הטרפז" שנפגשה מדי פעם בביתו הוויקטוריאני הידוע לשמצה, "הבית השחור" (על שם צבעו, שבלט על רקע שאר בתי השכונה הלבנים), כדי לשמוע הרצאות בנושאים שונים - מנושאים מיסטיים, פילוסופיים ועד נושאים מדעיים, יום-יומיים ועוד), ולערוך פולחנים של "כישוף שחור", שלטענת המשתתפים נשאו פרי.
קבוצה זו התפתחה לאחר מכן להיות הגוף השולט בכנסיית השטן[5].
שינויים בכנסיית השטן
ב-1975 להווי עורר מחלוקת בתוך כנסיית השטן כאשר ביטל בשלבים את מערכת ה"מערות" (קבוצות עניין של שטניסטים שהתאחדו למען מטרה כלשהי) של כנסיית השטן וסילק חברים שהוא חשב שהשתמשו בכנסייה כתחליף להישגים ב"עולם האמיתי". לפיכך נקבע שהישגים מוסכמים והתקדמות בחברה הכללית יהיו לקריטריונים להתקדמות בכנסיית השטן עצמה. בו בזמן להווי נעשה בררני יותר בהענקת ראיונות. מעבר זה לפעילויות "בדלתיים סגורות" גרר שמועות על סופה של כנסיית השטן ואפילו אודות מותו של אנטון להווי[6].
כיום הוקמה לתחייה מערכת ה"מערות" שהן קבוצות של שטניסטים מקומיים שמטרתן הוצאה לפועל של פרויקטים משותפים. עם זאת, מערכת זו נותרת מחתרתית בעיקרה וסגורה בפני הציבור הרחב, והכנסייה מדגישה כי "מערות" צריכות להתפרק ברגע שהשיגו את מטרתן ואינן לגיטימיות יותר.
לאחר מותו של אנטון שזאנדור להווי ב-1997 תפקידו כראש כנסיית השטן הועבר לידיה של בת זוגו הידועה בציבור, בלנץ' ברטון. גם כיום ברטון מעורבת בכנסייה, אך את תפקידה ככוהנת הגדולה העבירה לחברים הוותיקים בכנסיית השטן, פיטר ה. גילמור ואשתו פגי נאדרמיה (המוציאים לאור של "הלהבה השחורה", המגזין הרשמי של כנסיית השטן), הכוהן הגדול והכוהנת הגדולה של הכנסייה גם כיום. לפיכך, המשרד המרכזי של כנסיית השטן הועבר מסן פרנסיסקו לשכונת "הל'ז קיטשן" (מטבח גיהנום) בניו יורק, שם גרים בני הזוג[7].
כנסיית השטן בתקשורת
כנסיית השטן משכה תשומת לב נכבדת מצד התקשורת בשנה הראשונה להיווסדה כשהשיאה בציבור את הזוג ג'ודית' קייס וג'והן ריימונד (העיתונאי הרדיקלי) בטקס נישואין שטני[8]. הטקס צולם על ידי ג'ו רוזנטל (הצלם שהתפרסם בזכות תמונתו זוכת פרס הפוליצר, "הנפת הדגל באיוו ג'ימה"). אירוע ציבורי נוסף שמשך תשומת לב היה הלווייתו השטנית של קצין חיל הים אדוארד אולסון, והבריתה השטנית של בתו של להווי, זינה להווי[9].
כנסיית השטן הוזכרה בספרים רבים ונכתבו אודותיה ואודות אנטון להווי מספר רב של מאמרים במגזינים ובעיתונים בין שנות ה-60 וה-80 במאה ה-20[10]. כמו כן, היא הייתה הנושא של הסרט התיעודי "שטאניס" (1970). להווי הופיעה גם בסרטו של קנת אנגר "עלייתו של אחי השטני", תפקד כמייעץ טכני בסרט "גשם השטן" שבו כיכבו ארנסט בורגניין וויליאם שאטנר והציג את ג'ון טרבולטה. כנסיית השטן גם הוצגה בחלק מסרטו של לואיג'י סקנטיני "אנג'לי בלנקה, אנג'לי נגרה", שיצא לאקרנים בארצות הברית בשם "מעשה כשפים '70".
בשנות ה-80 וה-90 כנסיית השטן וחבריה היו פעילים ביותר ביצירת סרטים, מוזיקה, תצלומים ומגזינים שהוקדשו לשטניזם. בין הידועים ביותר הם הוצאת פרל האוס [בית פרא] (Feral House) של אדם פארפרי, המוזיקה של בויד רייס, חקר המוזיקה המיסטי של דזמונד היינס-לינג וסרטיו של ניק בוגס[11], כולל סרטו התיעודי "מדברים על השטן: הקנון של אנטון להווי".
מפורסמים רבים קושרו על ידי התקשורת לכנסיית השטן בעת זו או אחרת, כולל קנת אנגר, קינג דאיימונד, טרסה היידי, דייוויד וינסנט, מרלין מנסון, ארון ג'ולין, בויד רייס, מארק אלמונד, אלקלון טריו, הגיטריסט והסולן מטא סקיבה והמתופף דרק גרנט, המתאבקים המקצועיים בולס מאהוני וסטרלינג ג'יימס קינאן, הכתב מיכאל מויניהאן, סאמי דייוויד הבן והאמן קופ.
ב-6.6.06 (6 ביוני), כנסיית השטן קיימה בציבור בפעם הראשונה את המיסה השטנית בתיאטרון סטיב אלן במרכז למחקר בלוס אנג'לס. הפולחן, שהתבסס על הפולחנים המתוארים בתנ"ך השטני והטקסים השטניים, נערך על ידי הכוהן בריאן מור ואשתו הכוהנת הת'ר שנז.
בשנות ה-80 חודש גל הקולות המודאגים במדיה מצד נוצרים ותרפיסטים בהיפנוזה בדבר קנוניות פליליות הקשורות לכנסיית השטן. חברים ידועים בכנסיית השטן, כגון פיטר ה. גילמור, פגי נאדרמיה, בויד רייס, אדם פארפרי, דיאבולוס רקס וכוכב המטאל קינג דאיימונד, הופיעו באופן פעיל בתקשורת כדי להפריך את ההאשמות בנוגע לפעילות קרימינלית. ה-FBI לאחר מכן הוציאה דיווח רשמי שהפריך את השמועות שהיו פופולריות בזמנן אודות כל אותן "קנוניות שטניות"[12].
לתופעה זו הוענק השם "הבהלה השטניסטית" (The Satanic Panic)[13].
לקריאה נוספת
LaVey, Anton Szandor, The Satanic Bible, Avon Books, 1969
LaVey, Anton Szandor, The Satanic Rituals, Avon Books, 1972
LaVey, Anton Szandor, The Satanic Witch, Feral House, 1970
LaVey, Anton Szandor, The Devil's Notebook, Feral House,1992
LaVey, Anton Szandor, Satan Speaks, Feral House, 1998
Barton, Blanche The Church of Satan: A History of the World's Most Notorious Religion, Hell's Kitchen Productions,1990
Barton, Blanche, The Secret Life of a Satanist: The Authorized Biography of Anton LaVey,Feral House,1990
Gilmore, H.Peter, The Satanic Scriptures, Feral House, 2007
