בעקבות "כוליות ואינסוף", ז'אק דרידה פרסם את מאמרו "אלימות ומטפיזיקה: מאמר על המחשבה של עמנואל לוינס", שנכלל באסופת המאמרים המשפיעה שלו "כתיבה והבדל" (אנ').
הספר תורגם לעברית על ידי רמה איילון, ומצורפת לו הקדמה מאת ד"ר ז'ואל הנסל, העורכת המדעית.
סקירה
פתח דבר
לוינס פותח את החיבור בטענה: ”הכל יסכימו ברצון כי חשוב ביותר שנדע האם אנו מרומים על ידי המוסר”.[3] הוא מתאר מתח בין השאיפה להיות מוסריים, לבין האפשרות המתמדת למלחמה. כלומר, כל עוד ישנן מלחמות, מחויבויות מוסריות מושהות ושום דבר אינו יציב. ממשותה של המלחמה "מגחיכה" את המחשבה המוסרית כשהיא מדכאת את השאיפה לחרוג מהמצב הנתון. לוינס מנגיד בין המוסר ששואף לשלום, לבין הפוליטקה, שמובילה למלחמות, ומאפיין את השנייה בתור ”האמנות לִצפות בכל האמצעים את המלחמה ולנצחה”.[4]
לוינס טוען כי המלחמה מהווה התנסות טהורה בהוויה הטהורה, כי היא "מגייסת" את בני האדם לתוך מכלול שבו היחידיות הסובייקטיבית האנושית נעלמת בתוך סדר אובייקטיבי. המלחמה הורסת את הזהות העצמית ("זהותו של הזהה"). האלימות של המלחמה לא מאפשרת המשכיות לזהות הסובייקטיבית של בני האדם ומובילה לתחושות של זרות עצמית ושל ניכור. המלחמה היא טוטאלית (כוּלית), באופן שהוא גם אנלוגי למונח הכוּליות בפילוסופיה המערבית ועל כן: ”יחידים מצטמצמים בו לכלל נושאי כוחות אשר שולטים בהם ללא ידיעתם”.[5]
האלטרנטיבה של התודעה המוסרית יכולה להתקיים רק אם היא מתתבססת על הודאות של השלום, שלא תלויה בהוויה הנוכחית ובהיסטוריה, יחס שלפי לוינס הוא קמאי ובראשיתי. כנגד האונטולוגיה של המלחמה, לוינס מציב את האסכטולוגיה, המצביעה על מה שמעֵבר לממשות של הכוּליות. בכך, לוינס מבקר את רעיון "השלום הנצחי" של קאנט המתבסס על הנחות מוצא אימננטיות ומתמשש בשל אינטרסים (במונחיו של קאנט: "בהתאם למוסר" ולא "מתוך המוסר") והן את תפיסת "קץ ההיסטוריה" של הגל. לוינס מאפיין את השלום כבלתי תלוי בהוויה ובהיסטוריה, באופן טרנסצנדנטי ואינסופי החיצוני להוויה, וכ"שבר" בכוליות.
לוינס תוהה האם קיימת אפשרות לתפוס את ההוויה באופן שלא על דרך ייצוג, ולא באופן מחפצן או אלים. לטענתו, ניתן להגיע למצב שבו הכוליות "נשברת" בהזדהות עם החיצוניות של ה"אחר", תופעה אשר בטרמינולוגיה של לוינס מכונה ה"פנים" של הזולת. ההופעת הפנים של האחר יכולה להתגלות בתור מה שלא כפוף לחוקיות של הכוליות ולא לאוטונומיות ולאגואיזם של האני, אלא בתור מה שתמיד נשאר אינסופי ו"אחר לחלוטין" (l'absolument autre). כמו כן, לוינס עורך השוואה בין היחס לאחר כבלתי ניתן לכפיפות בהוויה לבין פרשנותו לאופן שבו דקארט מתייחס ל"אידאת האינסוף" ב"הגיונות", המצביעה על מה שתמיד יישאר חיצוני לאימננטיות של המחשבה, אותה ימשיך לפתח בהמשך הספר.[6]
ספר זה מציג אפוא עצמו כהגנה על הסובייקטיביות, אולם הוא יתפוש אותה לא במישור המחאה האגואיסטית־גרידא שלה כנגד הכוּליות ולא בחרדתה אל מול המוות, אלא כמכוּננת באידאת האינסוף. הוא ייצא מתוך ההבחנה בין אידאת הכוליות לאידאת האינסוף ובחיוב העליונות הפילוסופית של אידאת האינסוף. הוא יסביר כיצד האינסוף נוצר ביחסים של הזהה עם האחר, וכיצד הפרטי והאישי, שאין לעבור אותם, ממגנטים בדרכם אותו שדה שבו פועלת ההיווצרות של האינסוף. [...] ספר זה יציב את הסובייקטיביות כקבלת פני הזולת (accuillant Autrui), כהכנסת אורחים.
הספר נחשב לחיבור מקורי ובעל השפעה על עולם הפילוסופיה ובפרט על הפילוסופיה הקונטיננטלית והדקונסטרוקציה. ז'אק דרידה חיבר בעקבות ספר זה את מאמרו "אלימות ומטפיזיקה" בתוך "כתיבה והבדל" (אנ'). דרידה אומנם מעריך את המפנה האתי שלוינס מציע ביחס לאחר, ורואה בחיים עבור האחר ערך עליון, אך יחד עם זאת, הוא מאתגר את הנחת היסוד של לוינס בדבר קדימות המפגש פנים-אל-פנים, בטענה שכתיבה עשויה להיות קדושה לפחות כמו דיבור.[8]
הפילוסוף הישראלי שמואל ויגודה טוען כי "כוליות ואינסוף" הוא "ניסיון נוקב לבחון מה בפילוסופיה יכול היה לאפשר כשל כביר כמו מלחמת העולם השנייה, ומנגד הרצון להבין כיצד ניתן לבנות פילוסופיה שתמנע כל אפשרות להופכה לכלי שרת של הרוע או שתאפשר אדישות כלפיו".[9]
.jpg)
