בשנת 1893, בעודו חניך ישיבת וולוז'ין, פגש במהלך נסיעה לעיר קרמנצ'וג בעורך הדין והעסקן ד"ר שמשון רוזנבאום, מראשי ציוני מינסק, שהזמינו לעירו. כעבור שנה נסע קפלן למינסק, ורוזנבאום הכיר לו את ידידו, המורה ועסקן הציבור החובב-ציון והספרות העברית יהודה זאב נופך, שביתו היה בית ועד לחובבי ציון ולציונים וצעירים שוחרי העברית. בעזרת רעייתו של נופך, פייגה, מצא קפלן חדר מגורים בעיר, וקפלן נמנה עם מבקריו הקבועים של בית נופך, עד שכעבור שנתיים, באביב 1896, נישא לצעירת בנותיו של נופך, בלהה (בלה).[1]
מודעת פרסום לבית הספר "לתורה ודעת", בסביבות 1897
בשנת הלימודים תרנ"ח (1897), זמן קצר לאחר שנוסד במינסק ה"חדר המתוקן" (בית ספר פרטי יהודי מתקדם) הראשון, ייסד קפלן בעיר בית ספר בשם "לתורה ודעת", לנערים לבני 7 (בהמשך: 6) עד 13. בבית הספר שבבעלותו ובניהולו, שהיה מהראשונים מסוגו ברוסיה, נלמדו לימודי קודש (עברית ודקדוק עברי, מקרא וכתבי הקודש, היסטוריה של עם ישראל ולימודי יהדות) לצד לימודי חול (רוסית, היסטוריה כללית, גאוגרפיה, אריתמטיקה, כתיבה תמה ושרטוט, זמרה ואף חינוך גופני).[2]
החל בשנת הלימודים תרס"ג-1902 נלמדו בו הלימודים העבריים ב"שיטה הטבעית" – "עברית בעברית".[3]
בסתיו 1900 קיבל רישיון מהשלטונות לפתוח על יד בית ספרו שיעורי ערב, שנועד לתלמידי החדרים המסורתיים (שהיו הרוב) לרכוש השכלה כללית ("לימודי חול").[4]
על רקע היעדר בתי ספר ללימודים עבריים לנערות, בשנת הלימודים תרס"ו-1905 פתחה אשתו של קפלן, בלהה, בית ספר פרטי יהודי לנערות, שבו נלמדו לימודים כלליים על פי תוכנית לימודים של בית ספר יסודי, ולצדם לימודים עבריים מוגברים (כמו ב"חדר המתוקן") בפיקוחו של ישראל קפלן.[5]
ב-1901 ערך ופרסם תוכנית לימודים מפורטת ללימודי קודש, לשש שכבות לימוד, תחת הכותרת "תכנית הלמודים העברים בחדרי ישראל". בראשית שנת הלימודים תרס"ב-1901 הוחל בלימודים ב"חדר למופת" (או "חדר לדוגמה") על פי תוכנית זו, שהתבססה על עבודתם של ארבעה מורים ממייסדי ה"חדרים למופת" במינסק.[6][7]
לדברי דניאל פרסקי, קפלן "היה מפיץ השכלה ברבים, כי בימי השבתות היה מרצה ברוב טעם ודעת פרקים בהיסטוריה ובפרקי-אבות בבתי-כנסת שונים ומשך את לב הנוער".[8] בנוסף, פרסם מאמרים ורשימות בעיתונים העבריים "המליץ" ו"הצפירה" ובעיתונות היהודית (ובפרט הציונית) בשפה הרוסית.
בסביבות שנת 1901 כיהן במשך תקופה כממלא-מקום הרב מטעם במינסק.[6][9]
בראשית שנת 1904 התמנה למנהל ה"תלמוד תורה" העירוני במינסק. היה זה מוסד גדול, שבו למדו יותר משש מאות תלמידים לימודי קודש ולימודי חול, ובראשותו עמד ועד מנהל שנבחר מקרב נכבדי הקהילה ולצדו ועד פדגוגי.[10]
בשנת 1906 זכה במכרז מתוך 53 מתמודדים[11] והתמנה לרב מטעם בעיר אסטרחן שברוסיה גופא (על הדלתה של נהר הוולגה בים הכספי) – עיר קטנה יותר, ובה קהילה יהודית לא גדולה. הוא שימש במשרה זו עד מהפכת 1917.
בשנת 1907 נפתח בעיר בית ספר עברי ציבורי (הפעם במחתרת, ללא אישור השלטונות[11]) ובו שלוש שכבות לימוד לנערים ושתיים לנערות, בניהולו של הרב קפלן. גם בבית ספר זה נלמדו לימודים עבריים בשיטת "עברית בעברית" לצד לימודים כלליים על פי תוכנית הלימודים של הכיתות הראשונות של הגימנסיה הרוסית.
בסוף שנת 1910, כעבור כשלוש שנים, למדו בבית הספר כמאה נערים ונערות, והוא עבר לבניין חדש, שנרכש עבורו בזכות תרומות בסך של כ-14,000 רובל שהצליח קפלן להשיג בהשתדלותו.[12]
ב-25 במרץ1911נעצר עם חותנו בעת ששהו במערכת העיתון היהודי-רוסי "ראזסווייט" בסנקט פטרבורג.[13]
במינסק, כמו באסטרחן, לקח חלק פעיל בפעילות הציונית.
בוועידת מינסק (הוועידה הגדולה של כלל ציוני רוסיה) ב-1902 היה אחד ממזכירי הוועידה.
בהמשך עסק ברוסיה הפנימית בתעמולה למען הציונות ולמען תחיית הלשון העברית.
בוועידה הציונית הכול-רוסית שהתכנסה בפטרוגרד ב-1917 השתתף כציר מאסטרחן.
שפות הדיבור בביתו של קפלן היו עברית ורוסית, והוא אסר על ילדיו לדבר יידיש (שפה שאותה כינה בבוז "ז'רגון").[11]
בקיץ 1912 נסע עם בנו הבכור עוזיאל לביקור בארץ ישראל בעקבות הזמנה שקיבל מהגימנסיה העברית "הרצליה" לבוא לשמש בה מורה לתלמוד, אך העניין התבטל והוא שב לרוסיה. (בתל אביב התארחו השניים בבית עמיתו המורה יחיאל יחיאלי, שם התיידד בנו עם בתו של יחיאלי; לימים, כעבור כ-12 שנה, לאחר שסיים בנו את לימודי הרפואה בשווייץ, נישאו השניים.[11])
ב-1919, לאחר המהפכה הרוסית, ביקש לעלות לארץ ישראל. לפני עלייתו ביקר את חותנו נופך במינסק ונאלץ להישאר בה עקב חילופי השלטון. אז התמנה למנהל המחלקה לתרבות של הקהילה היהודית במינסק ומנהל הקורסים הפדגוגיים מטעמה.
בשנת 1920-תרפ"א הצליח לצאת את רוסיה ולעלות ארצה, והיה למנהל בית הספר לבנים ולבנות של "המזרחי" בחברון, עד 1925. בנוסף, כיהן כציר לאספת הנבחרים הראשונה מטעם יהודי חברון, ושימש כסופר עיתון "הארץ" בחברון.
בשנת תרפ"ד פרסם בביטאון "המזרחי", "התור", מונוגרפיה על חברון בשם "עיר האבות (בעבר ובהוה)".
בראשית שנת תרפ"ו (1925) התמנה למנהלו הראשון של בית הספר העירוני היסודי הדתי לבנות "תלפיות" בתל אביב, מיסוד "תחכמוני", שנכנס אז תחת פיקוח הוועד המפקח של "המזרחי". בשנה הראשונה פעל בית הספר בשכונת ברנר (ליד בית החולים הדסה) ולמדו בו 350 תלמידות, ובשנת תרפ"ו-1926 עבר למשכן מרווח יותר ברחוב העבודה שבשכונת מרכז בעלי מלאכה, שנבנה עבורו מספר חודשים קודם לכן, ומספר תלמידותיו עמד על 500.[14] קפלן ניהל את בית הספר עד מותו.
^אסתר פילבינסקי, 'הלשון העברית מזווגת זיווגים', בתוך: דוד כהן (כינס), שלמה אבן שושן (ערך), מינסק עיר ואם, כרך א (תל אביב תשל"ה), עמ' 349 (ספר יזכור לקהילת מינסק, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 353) (הכותבת היא בתו של קפלן). וראו שם גם אנקדוטה על פגישתו של קפלן עם רוזנבאום.
^דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, כרך א, תל אביב: מוסד קלוזנר, 1965, עמ' 127; ברוך הורוויץ, כל העם חזית: השירות הרפואי הצבאי בארץ-ישראל, כרך ב, ירושלים: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000, עמ' 74.
