הרביעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (מעקלענבורג; תקמ"ה בערך – י' בניסןתרכ"ה[1]; 1785 – 1865) היה מרבני גרמניה במאה ה-19. התפרסם בחיבורו על התורההכתב והקבלה. ספרו זה היה הראשון בסדרת ספרים שהתפרסמו בתקופתו על ידי רבנים אורתודוקסים שונים במגמה למנוע את התפשטות הרפורמה.
ביוגרפיה
נולד בערך בשנת תקמ"ה לאביו גמליאל. בצעירותו עסק במסחר. משנת תק"ץ (1830) שימש כרב בקניגסברג בפרוסיה המזרחית, שם התוודע ל"מתקני הדת" ונאלץ להתמודד עִמם. יחד עם המלבי"ם יצא נגד אספת הרבנים הרפורמים שהתקיימה בשנת תר"ד (1844) בבראונשווייג. באספה זו דנו על תיקונים שיש להכניס בדת ועל קידום תנועתם. החלטות האספה היו ביטול תפילת "כל נדרי" וההיתר לנישואין בין יהודים לגויים. המלבי"ם כתב על אספה זו: ”קול תורת ה' תתייפח, ודמעתה על לחייה כי בגדו בה רעיה, כי נבערו קצת רעי אשכנז ואת ה' ניאצו, ויתאספו להפר דת וחוקים ועל צפוניו התייעצו. ויעלו רועים רבים יכנו את עצמם רבנים כל אלה חוברו אל עיר בראונשוויג אל עמק השידים שועלים קטנים ובזנבותיהם אודים...”[2]
חיבורו העיקרי הוא פירושו על חמישה חומשי תורה, "הכתב והקבלה". מטרת חיבור זה היא לחבר את התורה שבכתב ("הכתב") עם התורה שבעל פה ("הקבלה"). ספרו זה ראה אור לראשונה עוד בחייו, בשנת תקצ"ט, ונדפס שנית בשנת תר"מ, 15 שנה לאחר פטירתו, במהדורה מורחבת הכוללת פסקאות שנשמטו מהמהדורה הראשונה. מאז נדפס הספר במהדורות נוספות וזכה לפופולריות רבה. לפני מספר שנים יצאה לאור מהדורה מחודשת ומהודרת, והיא מומנה על ידי אחד מצאצאיו וקרויה על שמו - "מהדורת לובינג". בנוסף לחיבור זה כתב פירוש על סדר התפילה בשם "עיון תפילה", שבמהדורותיו הראשונות נדפס יחד עם ספרו של הרב יעקב לורברבוים מליסא "דרך החיים".
בשנת תרכ"א (1861) היה מהראשונים שנתנו את הסכמתם לספרו של הרב צבי הירש קלישר "דרישת ציון". בהסכמתו כתב: ”מי יתן ויתעוררו רבים מבני ישראל, משלמי האמונה, ויחזיקו בידיהם לנטוע ארץ הנשמה ולבנות הנהרסות, ולהצמיח קרן ישועה למייחלים לה'”.
מטרת הספר ה"כתב והקבלה" היא ”לפרש את המקראות על דרך הפשט לאחדם עם התורה שבעל פה” (כך בשער הספר). זהו הפירוש השלם הראשון על התורה שנכתב כנגד הגישה הרפורמית.[4] בהקשר זה מדגיש המחבר ”כי התורה הכתובה והתורה המקובלת תאומות הנה ושתיהן צדקו יחדיו, ותפקחנה מעט עיניים עוורות לראות כי שתי תורות אלה תתלכדנה זו עם זו לא תפרדנה, ושתיהן אמת אחת הנה גם יחד, כי בידי רועה אחד נאמן ביתך נתנו מורשה לקהילת יעקב”.[5] פירושו מראה את היסודות הלשוניים והדקדוקיים של דרשות חז"ל בטקסט המקראי, ובכך מראה את החיבור בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. במקום הקדמה כתב המחבר מאמר מליצי בשם "מאמר התורה", בו כביכול מסבירה התורה בעצמה מדוע נכתבה בלשון קצרה וסתומה המחייבת להסתייע בדברי חז"ל על מנת להבינה. ”והמפריד בין הדבקים אין כל מאומה בידו, כי מה לו לבשר אם רוח חיים אין בקרבו, ומה לגוף הכתב בלא נשמת הקבלה”. ”אין הבדל בין הדרש ובין הפשט כי אם כמו תוך הכלי וחיצונו”.[6] הספר כולל פירושים לשוניים ופרשניים מקוריים רבים, והוא מרבה להסתמך מלבד על הפרשנות המסורתית גם על פירושיהם של הגר"א, נפתלי הרץ וייזל ושד"ל.
דוגמאות לפרשנותו המקורית המתבססת על דקדוקים לשוניים:
את המילה 'וינחם' בפסוק "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב על לבו", הוא מפרש על סמך כמה מקורות במשמעות 'רחמים'. פירוש מקורי זה פותר את קושייתם של פרשנים רבים על פסוק זה.
את המילה 'אל' בפסוק "ויאמר קין אל הבל אחיו" פירש במשמעות של בעבור או בגלל, כמו בפסוק "אל הנער הזה התפללתי". פירוש זה מתרץ את קושיית רש"י במקום בדרך פשוטה.
השחתת שיער האמורה בפרשת קדושים היא דווקא השחתה של הרבה שיער בבת אחת. לפי הסבר זה יש מקום להתיר את הסרת השיער במספריים.[7]
את חטאם של המרגלים בפרשת שלח לך הסביר בכך שהלכו 'לרגל' את הארץ שמשמעותו שלילית, לחפש את מגרעותיה של ארץ ישראל, ולא כפי שנצטוו 'לתור', לחפש את הצדדים הטובים.
