בשנים 2004–2009 שימש אייגר כמבקר האמנות של עיתון "מעריב", בו החל את דרכו כמאייר[1]. בשנת 2017 החל לכתוב ביקורות בעיתון "הארץ". כמו כן כתב למגזין 360 מעלות ולספר "חדשות מהעולם התחתון" של האמן בוקי גרינברג.[דרוש מקור]
אוצרות
בשנים 2010–2011 ייסד ואצר בפורטל "וואלה!" את ״1024״, הגלריה המקוונת העברית הראשונה[2][3][4][5][6].
בשלהי 2011 העלה אייגר את ״פופוגנדה״; תערוכה קבוצתית, בהשתתפות 22 אמנים, שהייתה הראשונה באוצרותו בחלל פיזי[2]. התערוכה, שהתקיימה במרכז האקדמי ויצו בחיפה, מתעסקת במאבק על התודעה בישראל.[7][2].
במרץ 2013 פתח אייגר את גלריה ZIZ (מופיעה בחלק מהמקומות בתור ״זיז״ או עם ריווח כ-״Z I Z״) אשר באה להצהרתו "בחתירה למגע בין הפלסטי, הפואטי, לחברתי, הפופי והפוליטי, בין דיגיטלי לטקטילי, פרוגרסיבי לקומוניקטיבי"[8]. גלריה ZIZ זכתה גם היא לשבחי הביקורת, הוגדרה כמי ש"מצליחה להיות בחוד החנית של האמנות הישראלית, ממוקדת, מחויבת, לא מתפשרת ועכשווית״[9], ואף נבחרה על ידי מגזין ״Time Out תל אביב״ לאחר שתי תערוכות בלבד לגלריה החדשה הטובה בעיר[10][11]. ZIZ, שנפתחה בקול רועם, פעלה רק עד לשלהי 2014, עת סגרה הגלריה את שעריה בנסיבות כלכליות[12][13].
בשנת 2015 הקים אייגר את הפלטפורמה המקוונת לאמנות "CREAM" בשיתוף עם זוגתו הסופרת והעיתונאית מירנה פאנק[14].
בין התערוכות שאצר
Never The Same - יוני פזי, תערוכת יחיד, CREAM Contemporary Art, נובמבר 2015[15]. בליווי טקסטים מאת ערן הדס ואבי שניבאום[14][16]
בשנת 2000 הציג אייגר תערוכת יחיד בגלריה ״פופולוס״ שבמרתפי הדיזנגוף סנטר[42]. ב-2003 הציג אייגר תערוכת יחיד נוספת, בבית האמנים תל אביב, באוצרותו של אריה ברקוביץ[43].שתי תערוכות היחיד הללו הן היחידות שהעלה אייגר כאמן בשמו המקורי, כשאת האחרות הציג תוך שימוש בשמות בדויים בלבד[1][2].
סגנון והשפעות
העשייה של אייגר, כאוצר וכיוצר, מאופיינת באימוץ מוקדם, שימוש עקבי ועיסוק כבד בטכנולוגיה ובתקשורת, וכפועל יוצא בסדר החברתי, המצב התודעתי ועיצוב הזהות שתחת השפעתן המתמדת[44]. מבקר האמנות יונתן אמיר תיאר את עיסוקו של אייגר בהבניית המציאות ככזה שמציג יצירות ״הפועלות בתוך עולם הראווה העתיר בדימויים ובייצוגים המיוצרים, משועתקים, מודפסים, מוקרנים ומשודרים בכל אמצעי התקשורת ועיצוב התודעה הנוכחים בחיי האדם המודרני״, אשר באות לידי ביטוי אמנותי ״באמצעות שיבוש, הסטה, התחפשות והצבה בהקשר שונה״ ובכך חותרות ״להפעילו מחדש ברוח של התנגדות״.[7]
בראיון לאתר Young Space[1], סיפר אייגר שמפגש בגיל הנעורים עם יצירותיו המופשטות של בארנט ניומן הוא שפתח בעבורו את הצוהר אל תולדות האמנות, וכי כריסטיאן בולטנסקי הוא לתפישתו מקור השראה וגאון אמיתי אשר ניחן באיכויות שמבדילות אותו מכל אמן אחר. כמו כן הצהיר אייגר שהיצירה שהשפיעה עליו יותר מכל היא דווקא עבודת גובלן שראה בילדותו, וכי תמונה רקומה זו עודנה משמשת בעבורו כאידיאל אמנותי:
״(...) נהגתי לבהות בה כאשר ביקרתי את הסבים שלי כשהייתי ילד. זה היה בסלון שלהם, וזה היה כל מה שיכולת לצפות לראות באחת מאותן דקורציות עממיות שיש בבתים של מבוגרים: זו הייתה תמונה רקומה של סוסים רצים, שאחת מהדודות שלי יצרה כשהיא בעצמה הייתה ילדה. רק שהיה משהו רודף בדימוי הזה: הכול שם- הסוסים, האדמה, העננים בשמיים- היה עשוי אך ורק מחוטים בצבעי צהוב וכתום ואדום. כך שכל דבר בתמונה הזאת נראה בוער וכל העולם בתוכה היה אינפרנו אינסופי שהופך לאפר. זה היה הדיוקן המושלם… של חיים, של אהבה; של הכול. (...) גם אחרי צפייה באינספור יצירות, מה שאנשים יחשיבו כ'אמנות גבוהה׳, עדיין, היצירה הביתית בבית סביי נשארה הטובה, המשפיעה, הנוגעת והיפהפייה ביותר שאי פעם ראיתי בימי חיי״.
^יונתן אמיר, שקיעה משרדית, באתר ערב רב Erev Rav, 3.5.2013
^מאות אנשי תרבות בוחרים את היצירה הישראלית הטובה ביותר של השנה, בחירת מערכת: ״צל הרים״ של אלעד ערמון בגלריה ZIZ, טיים אאוט תל אביב Time Out Tel Aviv, 29.8.2013
