ילדי רחוב (באנגלית: Street children, או street kids או street youth) הוא מונח שנעשה בו שימוש על ידי בעלי מקצוע וקובעי מדיניות העושים שימוש בהגדרה של קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים (UNICEF): "כל ילד או ילדה, שעדיין לא הגיעו לגיל בגירות, שעבורם הרחוב (במובן הרחב של המילה, כולל מבנים ושטחים נטושים) הפכו למקום מגוריהם הרגיל או מקור המחייה שלהם, ושהם לא זוכים להגנה, השגחה והדרכה ראויים על ידי מבוגרים אחראיים".[1]
חלק מילדי הרחוב, בעיקר במדינות מפותחות, מוגדרים כקטגורית משנה בתוך הקטגוריה הקרויה "ילדים נטושים", שהם ילדים שנאלצו לעזוב את בתיהם. ילדים נטושים מגיעים בדרך כלל ממשפחות חד-הוריות.[2] ילדי רחוב נתונים לרוב להתעללות, הזנחה, ניצול או במקרים קיצוניים, מעשי רצח על ידי "חוליות ניקיון" שמועסקות על ידי עסקים מקומיים או על ידי המשטרה.[3] בחברות מערביות היחס לילדים כאלה הוא כאל חסרי בית ולא כאל פושעים או קבצנים.
במונח ילדי רחוב נעשה שימוש רחב כדי לתאר מגוון רחב של נסיבות ומאפיינים שבהם נמצאים ילדים. קובעי המדיניות ונותני השירותים נאבקים לתאר ולסייע לאוכלוסייה זו. ילדים וילדות מכל הגילים נמצאים וחיים במרחבים ציבוריים וניתן לראות אותם ברוב הגדול של המרכזים האורבניים בכל רחבי העולם.
היקף התופעה ותפוצתה
ניתן למצוא ילדי רחוב ברוב רובן של ערי העולם, כשהתופעה נפוצה יותר במרכזים עירוניים צפופים באזורים מתפתחים או בלתי יציבים כלכלית, כמו ארצות אפריקה, מזרח אירופה ודרום-מזרח אסיה.
המספר המקובל על רוב הגופים העוסקים בנושא הוא 100 מיליון ילדי רחוב ברחבי העולם,[4] אם כי על פי הערכות מעודכנות "בלתי אפשרי לכמת את מספרם המדויק של ילדי הרחוב, אך ניתן לומר שהנתון הוא בסדר גודל של עשרות מיליונים ברמה העולמית. סביר להניח שהמספרים הולכים וגדלים".[5] בנתון של 100 מיליון נעשה שימוש רחב, אך למעשה אין לו כל בסיס. באופן דומה, קיימת מחלוקת אם מספרם של ילדי הרחוב גדל ברמה עולמית, או שהמודעות לגביהם גדלה.
התיעוד המוקדם ביותר לילדי הרחוב היא משנת 1848. אלן בול, בהקדמה לספרו על ההיסטוריה של הילדים הנטושים, "וכעת נשמתי התקשחה: ילדים נטושים בברית המועצות, 1930-1918", מציין:
ילדים יתומים ונטושים היו מקור לאומללות בזמנים קדומים. ככל הנראה הם היוו את רובם של העוסקים בזנות גברית באימפריה הרומית בתקופתו של אוגוסטוס קיסר, וכמה מאות שנים לאחר מכן הכריזה מועצת הכנסייה בשנת 442: "בנוגע לילדים הנטושים: קיימת תרעומת כללית שהם כיום חשופים יותר לפגיעתם של כלבים מאשר למעשי חסד".[6] ברוסיה הצארית, מקורות מהמאה ה-17 תיארו ילדים עניים משוטטים ברחובות והתופעה המשיכה להתקיים לאחר כל הניסיונות לבער אותה.[7]
הגורמים לתופעת ילדי הרחוב מגוונים, אך לעיתים קרובות הם מיוחסים לבעיות כלכליות או חברתיות, הכוללות בדרך כלל: עוני; הרס בתים או משפחות; אי-שקט פוליטי; תירבות; פגיעות מיניות, פיזיות או רגשיות; אלימות במשפחה; פיתוי על ידי סרסורים, גורמים שליליים באינטרנט או ארגוני קבצנות; בעיות נפשיות; שימוש בסמים; ובעיות הנוגעות לזהות מינית או נטייה מינית.[11] ילדים עלולים למצוא את עצמם ברחוב עקב גורמים תרבותיים. לדוגמה, כמה ילדים בחלקים של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ושל אוגנדה נאלצים לעזוב את משפחותיהם, בשל העובדה שהם חשודים בכישוף וככאלה שמביאים מזל רע למשפחותיהם. באפגניסטן, נערות צעירות שמבצעות "פשעי כבוד" הממיטים חרפה על משפחותיהן או על סביבתן התרבותית, כמו ניאוף (שעלול לכלול אונס או התעללות מינית), או כאלה שמסרבות לנישואים בשידוך – עלולות למצוא את עצמן מגורשות מבתיהן.
ילדים עלולים למצוא את עצמם ברחוב מסיבות דתיות. לדוגמה, ילדים מסוימים בחלקים הצפוניים ביותר של ניגריה מגורשים מבתיהם כדי שיעברו ללמוד תחת חסותו של מורה דתי מוסלמי שילמד אותם את הקוראן. במהלך תקופת הלימודים מאולצים הילדים הללו להסתובב ברחובות ולקבץ נדבות למחייתם, או לעבוד בשאיבת מים או בצחצוח נעליים. ברוב המקרים הם מחויבים להעביר את הכנסותיהם אל המורה וכשהם לא מצליחים לקבץ סכומים מספיקים הם נענשים על כך בחומרה.[12]
היחס לתופעה
יחס הממשלות
בעוד שכמה ממשלות יישמו תוכניות להתמודדות עם תופעת ילדי הרחוב, הפתרון הכללי כולל הכנסת הילדים לבתי יתומים למעונות נוער או לבתי סוהר. נעשו מאמצים על ידי ממשלות אחדות לתמוך בארגונים לא ממשלתיים או לשתף איתם פעולה בטיפול בתופעה.[13] בקולומביה עשתה הממשלה ניסיונות ליישם תוכניות להכנסת הילדים למעונות בניהול המדינה, אך רוב המאמצים נחלו כישלון וילדי רחוב היו לקורבנות של קבוצת "טיהור חברתי" שהופעלה על ידי משטרת קולומביה, עקב ההנחה שהם צרכני סמים ופושעים. באוסטרליה, הטיפול העיקרי בחסרי בית היא "תוכנית הסיוע ללינה" (Supported Accommodation Assistance Program – SAAP). התוכנית מוגבלת ביעילותה וההערכה שאחד מכל שני צעירים שפונים לקבל מיטה במעונות התוכנית נדחים בשל חוסר מקום.[14]
היחס הציבורי לילדי הרחוב
קיימות ארבע קטגוריות לאופן ההתמודדות של החברה עם תופעת ילדי הרחוב: המודל התיקוני, המודל השיקומי, האסטרטגיה החינוכית והגישה המניעתית.
במודל התיקוני נעשה שימוש בעיקר על ידי הממשלות ועל ידי כוחות המשטרה. הם רואים בילדי הרחוב כמטרד ציבורי וכסיכון ביטחוני לכלל הציבור. מטרתו של מודל זה היא להגן על הציבור ולדאוג להרחקת הילדים מחיי פשע. הכלים שביסוד מודל זה ושמטרתם הרחקת הילדים מחיי הפשע הם בתי המשפט לנוער ומוסדות ייעודיים.
המודל השיקומי זוכה לתמיכתם של הכנסיות ושל הארגונים החוץ-ממשלתיים. נקודת המבט של מודל זה היא שלילדי הרחוב נגרם נזק והם זקוקים לעזרה. מטרת המודל היא לשקם את הילדים ולהחזירם לחברה הרגילה. הדרכים שבבסיסו של מודל זה ושמטרתם מניעת חזרתם של הילדים אל הרחוב הם פעילויות חינוכיות, תוכניות לגמילה מסמים וסידור הילדים במשפחות אומנה.
האסטרטגיה החינוכית זוכה לתמיכתם של מדריכי חבורות רחוב, ארגונים חוץ-ממשלתיים וארגונים כנסייתיים. אסטרטגיה זו רואה בילדי הרחוב כבני אדם נרדפים הזקוקים לתמיכת הקהילה. מטרת אסטרטגיה זו היא להעצים את ילדי הרחוב על ידי מתן פעילות חינוכית והדרכתית כדי לעזור להם.
הגישה המניעתית זוכה לתמיכתם של ארגונים חוץ-ממשלתיים, קואליציות למען ילדי הרחוב ושל שדולות ממשלתיות. גורמים אלו רואים בנסיבות הקשות של ילדי הרחוב שנגרמו על ידי כוחות חברתיים וכלכליים שליליים. כדי לסייע לילדי הרחוב, גישה זו מתמקדת בבעיות שגרמו לילדים לעזוב את בתיהם ולהגיע לרחוב על ידי התמקדות באבטלת ההורים ובמיזמי דיור לשכבות החלשות.
יחס הארגונים החוץ-ממשלתיים
ארגונים חוץ-ממשלתיים עושים שימוש במגוון רחב של אסטרטגיות כדי לספק את צורכיהם ולהגן על זכויותיהם של ילדי הרחוב. דוגמה אחת של מאמץ שנעשה על ידי ארגון כזה הוא "יום ילדי הרחוב" שהוחל להיות מצוין על ידי הארגון האוסטרי "נוער העולם" (בגרמנית: Jugend Eine Welt) ב-31 בינואר2009 כדי לכוון את אור הזרקורים למצבם של ילדי הרחוב. יום ילדי הרחוב מצוין מאז מדי שנה.[15]
ילדי הרחוב שונים אלו מאלו בגיל, במגדר, במוצא, במעמד החברתי והם חוו התנסויות שונות במהלך חייהם. ארגון UNICEF מבחין בין סוגי הילדים השונים החיים ברחובות בשלוש קטגוריות שונות: מועמדים לחיי רחוב (ילדי רחוב העובדים ומסתובבים ברחובות), ילדים הנמצאים ברחובות (ילדים שעובדים ברחוב אך יש להם בית ללון בו בלילות) וילדי רחוב (ילדים החיים ברחוב ללא משפחה תומכת).[1]
באמצע שנות השבעים של המאה ה-20 הוקמו באוסטרליה מספר מקלטים לנוער. מקלטים אלו נוסדו על ידי עובדי נוער מקומיים וסיפקו מקומות לינה לשעת משבר ועד מהרה הם קיבלו מימון מממשלת אוסטרליה.
