יוסף כצנלסון

לידה	1 באוגוסט 1896 בוברויסק, האימפריה הרוסית
פטירה	2 בינואר 1940 (בגיל 43) ורשה, גנרלגוברנמן
מקום קבורה	בית הקברות סנהדריה

יוסף כצנלסון (1 באוגוסט 1896 - 2 בינואר 1940) היה ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית בשנות ה-30, מפקד בתנועת בית"ר ואחד ממנהיגיה, מראשוני אנשי "ברית הבריונים" וממקימי האצ"ל. היה פעיל מרכזי בארגון העפלת "עליית אף על פי", שארגנו התנועות הרוויזיוניסטיות, ואף קיבל את התואר "שר העפלה" של אותה תנועת עלייה והקדיש את חייו עד יום מותו למבצע זה. הוא נפטר בוורשה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

יוסף כצנלסון נולד בבוברויסק שברוסיה הלבנה, לניסן וזלדה. אבי המשפחה עסק בסחר עצים ובעסקי ספנות והיה גם פעיל בחיי הציבור של הקהילה היהודית. יוסף היה הצעיר באחים. היו לו שלושה אחים: שמואל הבכור, ראובן (אביהם של שר המשפטים לשעבר שמואל תמיר ושל מועמדת פרס נובל לשלום שולמית כצנלסון) ואברהם (מחותמי מגילת העצמאות), ושתי אחיות, רחל (שהייתה לימים אשת נשיאה השלישי של מדינת ישראל, זלמן שזר) ופרידה. בצעירותו למד בחדר מתוקן בבוברויסק, ולמד בגימנסיות ממשלתיות בסנדומיז' שבפולין ובעיר הולדתו.

כצנלסון נעצר על ידי הבולשביקים למשך כמה חודשים, ואף עמד להיות מוצא להורג, לאחר שהבריח את בני משפחתו, ביניהם אלמנת האח שמואל וחמשת ילדיה, אל מחוץ לגבולות רוסיה. מששוחרר מהכלא, עבר כצנלסון לפולין ומשם לווינה, שם ספג את מיטב התרבות האירופית, למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת וינה. בווינה סיים את בית הספר הגבוה למסחר וכלכלה לאומית ועמד על פרשת דרכים, כשלרשותו חודשים אחדים, אותם החליט לנצל לשם ביקור בארץ ישראל.

כצנלסון לא היה ציוני מבטן ומלידה. בנעוריו, בשנות העשרים שלו, לאחר המהפכה הסובייטית, לא נתפשה נפשו לציונות. הציונות החלוצית הקיבוצית, זו של כיבוש העבודה, או ציונות רוחנית של אחד העם, או ציונות מעשית של מפלגות השמאל, לא הציתו את דמיונו. כצנלסון לא התלהב במיוחד מן העובדה, שיהודים נעשים לעובדי אדמה, כיוון שבעיניו לא זו צריכה להיות המטרה אשר למענה, יש לשוב לארץ ישראל, למרות המאמץ הגדול הנדרש לכך.

במשך זמן רב לא החשיב כצנלסון את עצמו כציוני. הוא עלה ארצה בעקבות קרוביו שהיו פעילים ציונים, וכאן בארץ הוסיף לראות עצמו כלא-ציוני. תחילה סבר שהציונות אינה אלא תנועה של שתדלנות וסוציאליזם, ואלה עוררו בנפשו דחייה. לאחר שהוברר לו דבר קיומה של ציונות אחרת, מיד החל לראות את עצמו כציוני. כצנלסון הצטרף לעבוד בחברת "סולל בונה" ושם היה עד לשיטות ניהול ועבודה כושלות. הוא היה משוכנע כי המשק היהודי, כפי שהוא מתנהל על ידי ראשי מפלגות הפועלים, לא יוכל להתפתח ולקלוט המונים.

שני דברים קשרו את כצנלסון עם הארץ ועם הציונות: העלייה הרביעית והציונות המהפכנית, שראשיתה עם הגדודים העבריים וניל"י, ואכן כצנלסון עלה לארץ ישראל בעלייה הזאת - ינואר 1925. כשעלה כצנלסון ארצה, סבר שאין הוא עולה, כלומר אין הוא בא להשתקע, אלא לתור את הארץ.

המציאות בארץ הפכה אותו למתנגד חריף ביותר לציונות המקובלת. כעסו של כצנלסון על הציונות הרשמית גבר, כשסבר שהיא מכשילה את העלייה הרביעית. מאורעות תרפ"ט (1929) גרמו לכעסו של כצנלסון על הציונות הרשמית לגבור, כי חשב שאינה עושה די להגנת היישוב היהודי ללא הגנה.

כאשר זאב ז'בוטינסקי הציג את משנתו: מלחמת תחייה עברית, נפרשה לפני כצנלסון ציונות אחרת, ציונות מדינית ומהפכנית, שבה תחייה לאומית - עם ישראל במדינה ריבונית. המשימה הראשונה בעיני כצנלסון הייתה להתקומם נגד הבריטים, כיוון שהם מהווים את המכשול בדרך לעצמאות וריבונות, והדרך היא לא להתחשב בחוקיהם ובגזירותיהם, ולהפירם עד כמה שהדבר ניתן לביצוע. ראשיתה של ההתמרדות אינה חייבת להתבטא במרד המוני מזוין אלא במחאה, הפגנות, אחריהן יבואו התנגשויות בלתי מזוינות עם כוחות המשטרה והביטחון, ובשלב האחרון יפרוץ המרד המזוין של המחתרת. בכך האמין כצנלסון שחיי הכובש הזר, הבריטים, יהפכו לבלתי נסבלים. אב"א אחימאיר תרם לגיבושה של תאוריה זו בראשית שנות השלושים בצוותא עם כצנלסון, שבה רק בכוח ובנכונות להקרבה, תשוחרר הארץ מידי הבריטים וכי הכלכלה חייבת להיות חופשית.

כצנלסון התקרב לתנועה הלאומית הרוויזיוניסטית בראשות זאב ז'בוטינסקי, ולאחר מאורעות תרפ"ט הצטרף לשורותיה - ל"צה"ר". כצנלסון סייע לארגן בחירות, נמצא במוקד ההכנות אבל מעולם לא הציג את עצמו כמועמד ריאלי. הוא היה מוכן לעסוק בכל מלאכה הקשורה במערכת הבחירות, אם בארגון הרשימה, אם בהמצאת כספים, אך כל אלה מאחורי הקלעים. כצנלסון היה ראש וראשון למשא ומתן על הרכבת הרשימה ובארגון התעמולה. דרכו לצה"ר הייתה באמצעות "ארגון עובדי הצה"ר" ובית"ר. כבר מראשית צעדיו בצה"ר מילא בה כצנלסון תפקידים מרכזיים: מפקד קן בית"ר ירושלים, חבר מרכז התנועה וציר לוועידתה העולמית בווינה ב-1932, וזמן מה מילא את תפקיד יו"ר ההסתדרות הציונית החדשה בארץ.

הזרם המקסימליסטי בתנועה הלאומית גובש על ידי אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג וכצנלסון. המקסימליסטים נקראו כך כי הם תבעו מדינה יהודית לאלתר. כצנלסון ארגן את הנוער ואת בית"ר, והפך אותה לממושמעת יותר, מלחמתית יותר ולגורם חשוב יותר. עד בואו הייתה בית"ר מעין קבוצת נערים, והוא זה שגיבש אותה והפיח רוח לחימה. שני שותפיו לדעה של אב"א אחימאיר, על דרך המהפכה הציונית, כצנלסון ויעקב אורנשטיין, הגבירו את הנטייה האקטיביסטית-מרדנית, לפי הנוסח הבולשביסטי. לכצנלסון הייתה הערכה רבה למהפכה הקומוניסטית והוא התפעל מעוצמתה ומהיקפה. כמפקד קן בית"ר ירושלים, היה אחד מהוגי הדעות החשובים של ברית הבריונים, ורק נאמני הברית ידעו כי הוא היה התורם הראשי לביצוע פעולותיהם. פעילותו הענפה בכל מוסדות המפלגה הרוויזיוניסטית לא השביעה את רצונו, כי הוא סבר שתנועת שחרור אינה יכולה להיות תנועה שברשות - הוא שלל את הקומוניזם ואת הסוציאליזם והתייחס להישגיהם כמדומים. אנשי ברית הבריונים ראו בכצנלסון את איש המעשה היחיד שיוכל לעמוד בראשה, כאשר היא תעבור מהפגנות למחתרת של ממש.

בתקופה הקודמת לרצח ארלוזורוב ב-1933 היו היחסים בין מפלגות השמאל בציונות לתנועת "צה"ר" מתוחים. לאחר הרצח היו רבים שסברו כי הרוויזיוניסטים, או אחדים מחבריהם, זממו את הרצח ואף ביצעוהו. אחימאיר, סטבסקי ורוזנבלט הואשמו ברצח ועמדו לדין בפני בית המשפט המנדטורי. באותם ימים הוקם הוועד הציבורי שבראשו עמד הרב קוק. כצנלסון היה זה שהניע את הרב נתן מילייקובסקי, לפנות אל הרב קוק ולנפץ את העלילה. הרב הסכים להתייצב בראש ועד שגייס אמצעים להגנת הנאשמים, ובכך נפרצה הדרך להכנסת הרב קוק למערכה המשפטית הציבורית. לאחר רצח ארלוזורוב נאסר כצנלסון כחבר ברית הבריונים, זוכר מחוסר הוכחות ושוחרר.

כצנלסון היה ממתנגדיה החריפים של מדיניות ההבלגה במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט והוא תרם רבות להקמתו של האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ב-1931. הוא ארגן את בני הנעורים, הרצה בפניהם ונתן להם תפקידים מעשיים, ובכך עיצב את התשתית לנוער הלאומי הלוחם. הוא האדם שגרם לכך שמבית"ר יקום האצ"ל. כצנלסון ראה באצ"ל מחתרת צבאית, דבר שעליו חלם כל הימים, והוא זה שהשפיע על מפקדת האצ"ל להגיב לפרעות הערבים על היישוב, כשהמוסדות הציוניים ענו עליהן בהבלגה. בהגבה ראה פעולה של הצלת כבוד ישראל ובייחוד כבוד הנוער הישראלי. משטרת המנדט חיפשה אחר כצנלסון עקב פעולות האצ"ל, והוא ירד למחתרת למשך מספר חודשים. ב-1938, כשכמעט נתפס על ידי המשטרה, החליט כצנלסון שמסוכן להישאר בארץ והחליט לברוח לאירופה. הוא עלה בנמל חיפה על אונייה שהפליגה לאירופה, שם התמכר למפעל חייו האחרון - ההעפלה.

כשהגיע כצנלסון לאירופה בקיץ 1938, הפקידה בידו תנועת ז'בוטינסקי את העלייה וההעפלה שאורגנה על ידה. כשם שבארץ פעל בהתלהבות ובתנופה להעלאת האצ"ל על מסלול המלחמה, כך בגולה העלה את ההעפלה לנתיב המרכזי בהגשמת הייעוד הלאומי. המוסדות הרשמיים בתנועה הרוויזיוניסטית ראו בפעולה המדינית, במשא ומתן עם הממשלות, פעולה ציונית חשובה יותר מן ההגבה ומן ההעפלה, אך כצנלסון האמין בציונות הצבאית, בציונות המהפכנית. כצנלסון החליט לארגן עלייה המונית של יהודים לארץ ישראל, בדרכים בלתי-לגאליות. הוא סבר כי רק בדרך זו אפשר יהיה להביא ליצירת ישוב יהודי בעל עוצמה ממשית. כצנלסון ראה בעליית ההמונים הבלתי-לגאלית את המעשה החשוב ביותר בחייו. הוא קבע את מרכז פעולתו בוורשה, שבה הייתה הקהילה היהודית הגדולה במזרח אירופה. כצנלסון טען שהיישוב בארץ הוא שמאלי, מפני שממשלת המנדט מסרה לשמאל את מפתח העלייה והוא האמין שאין בכוח הרוויזיוניסטים להוציא את מפתח העלייה מידיהם, וששכנוע אידאולוגי לא ישכנע את היישוב. כצנלסון טען שהעלייה לארץ ישראל צריכה להיות המונית, שבה צריך להוציא יהודים רבים ככל האפשר, בראשם הצעירים. הוא האמין שהמרץ היהודי צריך לעבור מאירופה לארץ ישראל, ובארץ תשנה העלייה את אופי היישוב ודמותו. כצנלסון נרתם לארגונה וריכוזה של עליית אף על פי, בראשית 1939, היא עלייה ב' של התנועה הרוויזיוניסטית. המטרה שלנגד עיניו הייתה העלאה המונית של יהודים לארץ ישראל והגשמת תוכנית הפינוי של זאב ז'בוטינסקי.

כצנלסון השקיע במפעל חייו האחרון הזה את מרצו, את כישרון הארגון שלו, את יושרו האישי ומעל כולם - את התלהבותו ואמונתו. בפעילות מורכבת זו, שהצריכה סגולות וכישרונות שונים, התגלה כצנלסון כמנהיג נמרץ ותקיף. הוא האמין כי בזכות פעולותיו יצליח להוציא חלק ניכר מהנוער היהודי מפולין לארץ ישראל, וכי בית"ר תשוחרר מהמשרדים הארצישראליים של הסוכנות ומהסרטיפיקטים. בכך יימצא מפתח העלייה בידי הרוויזיוניסטים ולא בידי ממשלת המנדט והסוכנות. כצנלסון האמין כי ההעפלה תשנה את פני היישוב בארץ ישראל. המעפילים שעברו את ייסורי הגלות בפולין ואת ייסורי ההעפלה, יהיו שונים מהנוער היישובי הנתון לשליטת הסוכנות, וירצה שינוי. בכך לא תהיה רק הצלה לעולים, אלא הם יהוו תוספת כוח לשחרור ארץ ישראל מידי הבריטים.

מנחם בגין אמר:

על אף הקריאות לסלקציה, ובתוך הפוגרום המתמיד, החילונו להעלות יהודים. בראש המפעל הזה הועמד יוסף כצנלסון. יוסף כצנלסון היה מפקדנו הראשי במפעל ההעפלה. קראנוהו אביר ההעפלה..

^[1]

כצנלסון, שנטל על עצמו את תפקיד מרכז פעולת ההעפלה ורכש אוניות להסעת אלפי מעפילים, האמין שממשלת המנדט תעמוד חסרת אונים מול ההעפלה, ושהאנגלים לא יעזו להטביע את אוניות המעפילים, מחשש לזעם היהודים בגולה. כצנלסון ריכז בידיו את הכספים ואת המשא ומתן בדרג גבוה של רבי החובלים והמבריחים, ולשם כך התרוצץ ברכבות ובמטוסים ברחבי אירופה. תפקידו כלל פיקוח על הפעולות הכספיות שנקשרו לעלייה הבלתי חוקית, אשר בלשונו הייתה העלייה החוקית. הוא ריכז וניהל את כל המגעים עם המוסדות הממשלתיים ועם חברות פרטיות. כצנלסון וחבריו ניגשו לביצוע התוכנית הראשונה של העלאת צי עולים, בן חמש אוניות לפחות. בשלוש מהן יהודים שלא הוגדרו פוליטית, ובשתיים - בית"רים, שהממשלה הפולנית סיפקה להם נשק באופן בלתי רשמי.

לשם הגשמת מפעל ההעפלה, עבר יוסף כצנלסון בחודשים האחרונים לחייו, לאורכה ולרוחבה של אירופה, מוורשה עד לונדון ומאמסטרדם עד אתונה, ושנה לפני מותו אמר:

הנה עברתי את גיל הארבעים. היו אלה שנות לימודים, ויותר משלמדתי בבית הספר, למדתי משוק החיים. אמנם, גיל ארבעים הוא גיל נכבד למדי. אבל טרם איחרתי את המועד. מן הסתם אחיה ששים שנה. יותר מזה איני רוצה. איני רוצה להיות זקן. ובכן, לרשותי כעשרים שנה. אפשר להספיק הרבה, בייחוד בתקופתנו, כשיום לשנה ייחשב..

^[2]

את כל כוחו ומרצו הקדיש יוסף כצנלסון להעפלה, עד שביוני 1939 נפל למשכב, בוורשה. בספטמבר נפצע קלות מרסיסי הפצצה אווירית של הגרמנים וכעבור ארבעה חודשים, בינואר 1940, הוא נפטר ממחלת כליות, בזרועותיה של רעייתו, זלטה.

לקראת מותו הקרב ובא, ביקש יוסף מרעייתו זלטה להעביר את גופתו לירושלים. הוא נתן הוראות מפורטות על טיב הארון בו יוטמן, העשוי בדיל ועץ, לצורך ההעברה לא"י. הוא קבע את מקום קבורתו על הר הזיתים בירושלים, ליד קברו של יעקב רז, איש האצ"ל הראשון שנהרג בעת משימה, לאחר שנתפס בירושלים כשניסה להטמין פצצה בשוק ערבי.

עצמותיו הועלו לישראל בשנת 1957 והוא נקבר בבית הקברות בסנהדריה. על שמו נקרא גן בשכונת רמת אביב ג' בתל אביב, ורחוב בעיר בת ים. וכן רחוב בשכונת קטמון הישנה בירושלים (סמטת יוסף בר- ניסן כצנלסון)

• אחימאיר, א. (1974). מותו של יוסף כצנלסון: לאחר האהבה לאחר השנאה. תל אביב: הוועד להוצאת כתבי אחימאיר
• אחימאיר, י. (1983). הנסיך השחור: יוסף כצנלסון והתנועה הלאומית בשנות ה-30. תל אביב: מכון ז'בוטינסקי
• אחימאיר, י. ושצקי, ש. (1978). הננו סיקריקים: עדויות ומסמכים על ברית הבריונים. תל אביב: ניצנים
• לזר-ליטאי, ח. (1988). אף על פי: עליה ב' של תנועת ז'בוטינסקי. ישראל: הוועד הציבורי לציון יובל עליית אף על פי
• שטין-אשכנזי, א. (1998). בית"ר בארץ ישראל, 1925-1947. ירושלים: מכון ז'בוטינסקי

• מדיה וקבצים בנושא גן יוסף כצנלסון בוויקישיתוף
• כצנלסון באתר הנצחה לחללי מערכות ישראל(הקישור אינו פעיל)
• כצנלסון באתר בית"ר