יונה שחר לוי

לידה	1 במרץ 1939
פטירה	9 באפריל 2023 (בגיל 84)
מדינה	ישראל

יונה שחר לוי (1 במרץ 1939 – 9 באפריל 2023)^[1] הייתה מטפלת בתנועה ומורה ליוגה. יוצרת שיטת "אימוטוריקס" (Emotorics), הפרדיגמה התנועתית-נפשית לניתוח ואבחון שפת התנועה הרגשית. שיטת הפרדיגמה הוכנסה לשימוש באופן רשמי במכון הגרמני לטיפול בתנועה בגישה פסיכואנליטית (Deutsches Institut für Tifenpsychologische Tanz und Ausdruckstherapie) השוכן בבון, גרמניה.

שחר לוי כיהנה כיושבת ראש האיגוד הישראלי לטיפול בהבעה ויצירה (יה"ת) במשך כשמונה שנים, מ-1985 ועד 1992. פרסמה ספרים ומאמרים בעברית ובאנגלית. בנוסף, מדריכה מטפלים בתנועה.

יונה שחר לוי הייתה בת להורים יוצאי גרמניה ופולין, שעלו לישראל לפני מלחמת העולם השנייה. גדלה בקיבוץ רמת הכובש ושם אף החלה לעבוד. הייתה בקיבוץ עד 1962, אז עברה להתגורר באזור תל אביב ובהמשך לירושלים. בשנים 1971–1975 התגוררה בניו יורק, ולאחר מכן שבה לארץ. בין השנים 1976–2000 התגוררה בכפר הנוער הדסים. משנת 2001 שבה להתגורר בירושלים. היא נשואה לצבי לוי ולהם בן ובת.

שחר לוי למדה ארבע שנים לימודי תנועה אצל נועה אשכול, משנת 1956 ועד 1960. במקביל עבדה כמורה לתנועה וככוריאוגרפית בקיבוץ רמת הכובש. סיימה לימודי תואר ראשון בספרות, לשון אנגלית ולימודי המקרא באוניברסיטת תל אביב בשנת 1965. למדה לימודי תנועה אצל עמוס חץ בין השנים 1969–1971.

בין השנים 1971–1975 למדה לימודי טיפול בתנועה ב"מרכז לטיפול בתנועה ובמחול" של בלאנש אוואנס בניו יורק. במקביל למדה יוגה בשיטת שיבננדה בהדרכת קארס גראנייר בניו יורק; ולימודי לינגוויסטיקה ודקדוק טרנספורמטיבי במכללת האנטר, ניו יורק. בהמשך למדה לתואר שני בספרות עברית בסמינר התאולוגי היהודי (The Jewish Theological Seminary of America - JTS).

ב-1979 למדה שיטת פלדנקרייז בסמינר הקיבוצים בהנחיית חוה שלהב. באותה שנה למדה גם טיפול בתנועה בהדרכת מרה קאפי ושרון שייקלין. סיימה לימודי תואר שני בטיפול בתנועה באוניברסיטת אנטיוק, ניו-המפשייר, ארצות הברית, בשנת 1980. ב-2000 למדה גם קורס ב-(Somatic Experience (SE בהנחיית פיטר לוין.

יונה שחר לוי עסקה, בשנים 1965 ועד 1971, בתרגום ועריכה של מאמרים בתחומי החינוך, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, עבור משרד החינוך, האוניברסיטה העברית וכתב העת "בתפוצות הגולה". תרגמה שני ספרים: האחד, "דרכי המחקר: מתודולוגיה של מדעי-ההתנהגות" מאת אברהם קפלן (חוקר), הוצאת מכון ביאליק, 1979. השני, "רומנטיקה ומרי" מאת יעקב טלמון, הוצאת אופקים עם עובד, 1973.

יונה שחר לוי עוסקת בטיפול בתנועה משנת 1975. היא מטפלת בילדים, במתבגרים ובבוגרים. עבדה בקליניקה פרטית, במכון "דורות" בתל אביב ובתחנה לבריאות הנפש בקיבוץ גבעת חיים איחוד. הייתה שותפה בבניית תוכניות הכשרה של מטפלים בתנועה באוניברסיטת חיפה, בסמינר הקיבוצים ובמכללת דוד ילין.

יונה שחר לוי פיתחה את "שיטת הפרדיגמה התנועתית-נפשית" לניתוח שפת התנועה הרגשית, Emotorics – פרדיגמה מרקמית, הנלמדת כיום במסגרת לימודי תנועה ואבחונה, בכל התוכניות להכשרת מטפלים בתנועה בישראל. היא אף לימדה בעצמה את השיטה בתוכנית ללימודי תנועה באוניברסיטת חיפה, בסמינר הקיבוצים ובמכללת דוד ילין בין השנים 1982–1992. בין השנים 1996–2007 לימדה את השיטה במכון הגרמני לטיפול בתנועה ופסיכואנליזה – Deutsches Institut für Tifenpsychologische Tanz und Ausdruckstherapie ‏(DITAT), בבון, גרמניה.

בין השנים 1980–2000 העבירה סדנאות לפסיכולוגים מטעם משרד הבריאות ובמכון להנחיית קבוצות בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב.

יונה שחר לוי חברה באיגוד הישראלי לתרפיה באמצעות הבעה ויצירה (יה"ת), באיגוד לטיפול משפחתי, באיגוד לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ובפורום הישראלי לנוירו-פסיכואנליזה.

כיהנה שמונה שנים, מ-1985 ועד 1993, כיושבת ראש ארגון יה"ת. משנת 2008 חברה בוועדה המייעצת של ITI, התוכנית להפצת שיטת SE בראשות ג'ינה רוס.

על פי יונה שחר לוי, הבעה גופנית, תנועתית וסימבולית היא חלק מהותי של התקשורת האנושית, ובמיוחד של התקשורת הינקותית הקדם-מילולית,^[2] המשמשת בתקופה זו את התקשורת בין התינוק להוריו. תינוק שעדיין אין לו שפה מדוברת מביע את עצמו באמירות גופניות. הוא פונה לסביבתו באמצעות הבעת תנועות וקולות בגופו. אם הבוגרים סביבו יתייחסו רק אל הפן הגופני של האמירה (כמו זווית הראש, זווית העיניים), ולא יהיו מסוגלים לחדור מבעד לגוף אל המשמעויות הפנימיות – לא תתקיים תקשורת עם אותו תינוק. עם התבגרותו של האדם, התפתחות השפה המילולית אצלו והתפתחות יכולת ההפשטה, נפגעת השפה התנועתית והגופנית; רפרטואר השימוש בתנועה מצטמצם, ופוחתת היכולת להבין את איתותי הגוף. אלו נתפסים במקרים רבים כמשהו מפחיד, שאינו בשליטה. צמצום ההבעה הגופנית והתנועתית גורם לצמצום ביכולתו של האדם לחשוב ולפעול במושגים של גוף ונפש, באופן שיגביר את צמיחתו ואת התמודדותו בחייו. בנישה זו, שבה נעדרת התנועה מההתייחסות הגופנית-רגשית אצל האדם, מעמידה שחר לוי את שיטתה.

יונה שחר לוי פיתחה את הפרדיגמה התנועתית-נפשית,^[3] מתוך כוונה שכלי מושגי זה יאפשר את הבנת המערכת הגופנית – נפשית והיחסים ביניהם: כיצד מצבים גופניים הם גם מצבים נפשיים וכיצד מצבים נפשיים מוצאים לפועל על ידי מבנים גופניים. הפרדיגמה מתייחסת מתוך התבוננות אינטגרטיבית על המערכת הגופנית-נפשית, ולא מתוך הפרדה דואלית ביניהם. הפרדיגמה מגדירה את החוקים והכללים לשפת התנועה הרגשית, הן זו התקינה והן זו המשובשת. שפת התנועה הרגשית וניתוחה מתייחסת למכלול דפוסי התנהגות גופנית, תנועתית ורגשית. בכלל זה מורפולוגיה של תנועה (כלומר חקר צורות הגוף ומסלולי תנועתו), תחביר גופני-תנועתי-רגשי שעניינו איכות ביצוע התנועה ואופן ההתארגנות של הגוף במרחב, וכן סמנטיקה גופנית-רגשית, כלומר משמעויות נפשיות של תנועות ומיצבי גוף. לפרדיגמה יש חלק מעשי ויישומי המגדיר את מדדי התנועה הרגשית את ההבחנה ביניהם, ומתוך כך מציע דרך לאבחון התנועה הרגשית של האדם. בבסיס שיטתה מתקיימים חיבורים סמויים וגלויים בין שפת התנועה לשפת המילים, בין דקדוק התנועה לדקדוק השפה המדוברת. חיבורים בין מנגנונים מוטוריים למנגנונים נפשיים. כמו כן בבסיס חשיבתה יש חיבורים בין שיטתה לבין פרדיגמות פסיכואנליטיות והתפתחותיות אחרות.

הנחת יסוד בטיפול בתנועה היא שגוף ונפש הם מערכת אחת ולפיכך לצורך טיפול נפשי רגשי ניתן לגייס גם את הכלים ואת הכוחות של המערכת הגופנית. במערכת הגופנית לתנועה יש תפקיד מרכזי. התנועה תורמת לאינטגרציה בין המערכת החושית, הרגשית והתפיסתית. תנועות הגוף במרחב מזינות את המערכת החושית בגירויים חושיים ובו זמנית החושים מזינים את המערכת התנועתית במידע על הסביבה ועל הגוף. בהיותה פעילות מהנה, מספקת מידע ומארגנת תגובה, היא תורמת לתחושת עוצמה ועצמאות. בכך התנועה יוצרת מקור פנימי לתחושת חוסן. תנועה, לפיכך, מציינת את סך כל הפעולות והמצבים הגופניים המהווים, במודע ושלא במודע, חלק של החוויה הרגשית ושל ההתנהגות החיצונית. יונה שחר לוי מתייחסת לחמש רמות של חוויה בתנועה:^[4]

1. רמה סנסו-מוטורית – דהיינו האדם חווה עצמו כרצף תחושות פנימיות וחיצוניות של מגע, תזוזה, ניידות, חום וקור וכדומה.
2. רמת הדחפים – רמה שבה התנועה היא ביטוי לדחפים כמו מיניות, תוקפנות. התנועה היא ביטוי הן לכיוון הדחפים, האם הם פונים פנימה או החוצה מהגוף. התנועה היא ביטוי לעוצמת הדחפים וכן לצורתם הישירה או העקיפה.
3. רמה רגשית – ברמה זו התנועה היא ביטוי גופני של רגשות: הבעה שלהם או חסימה שלהם.
4. רמה של יחסי אובייקט – ההתפתחות הגופנית תנועתית חלה בד בבד עם ההתפתחות הנפשית שמאהלר כינתה הלידה הפסיכולוגית. ההפתחות התנועתית מתרחשת בתוך מערכת יחסי אובייקט, דהיינו בתוך מערכת יחסים שבין האדם, העצמי, לבין אחרים משמעותיים בחייו כגון ההורים.
5. רמה פסיכודינמית – ברמה זו התנועה של כל אדם מתעצבת על יד הקופליקטים הפנימיים, הגנות ומידת ארגון האישות. כל אלו קובעים את האופן שבו האדם מגייס את הגוף לצורך תפקודו, לדוגמה: לצורך ביצוע תנועה או לעצירה של תנועה, להבעת רגשות או להסתרתן, לנקיטת יוזמה ולקיחת סיכונים או לצמצום והימנעות מיוזמה הן בפעולות התפקודיות והן בצמצום הגוף.

בדימוי הגוף של האדם מתחברים גוף ונפש, כלומר – האדם חווה את גופו דרך התנסויות וחוויות של הנאה וכאב, מגע ותנועה, ודרך יחסיו עם אחרים משמעותיים. דימוי הגוף שלו הוא תמונה פנימית לא מודעת של היסטוריית יחסי האובייקט, המוצפנת בצופנים גופניים. לכל אדם דפוסי תנועה אישיים המשקפים את מבנה אישיותו, את דרכי התמודדותו עם קונפליקטים, דחפים, רגשות אצלו ומול סביבתו. דפוסי התנועה מול הסביבה מעוצבים הן ברמת יחסי האובייקט והן ברמה הפסיכודינמית, והם מהווים בסיס לאיתור מוקדי קושי רגשיים. מידת הגמישות או הנוקשות של דפוסי התנועה היא אחד המדדים של בריאות נפשית או הפרעה נפשית.

התפתחות האישיות עוברת דרך שני מערכים ארכיטיפים של יחסים בין אישיים.^[5] כל אחד ממערכים אלו מייצג מציאות גופנית, התייחסותית ותקשורתית, שונה האחת מן השנייה.

שני המערכים של יחסים בין אישיים על פי יונה שחר לוי, הם:

• המערך החיקי – במערך זה העצמי נמצא בתוך מעטפת הורית, מוגן ועטוף על ידה. זהו מערך היחסים הראשוני שבו תינוק מתחיל את חייו, מצב בו ההורים עוטפים את התינוק בעטיפה של מגע, תנועה וקול. העטיפה ממלאת תפקיד של נשיאה, הזנה והגנה והיא מעין המשך גופני רגשי למעטפת של הרחם. גוף התינוק אינו מחזיק עצמו כנגד כוח הכבידה והוא נזקק לסיוע מההורים. התינוק נתון בתלות מוחלטת בהוריו בהנעת גופו ממקום למקום ואפילו בשינוי מיצב הגוף מהתהפכות מהגב לבטן, במעבר לישיבה ומעבר לעמידה. במערך זה אין הבדלה בין גוף העצמי העטוף לגוף הזולת העוטף ולפיכך, בחיי הגוף והרגש של התינוק החוויה המרכזית היא של היעדר הבדלה.

המעטפת ההורית מוטבעת בזיכרון הגופני של האדם ומוצפנת כקוד, כתלכיד זיכרון בדיבור הפנימי של האדם. עור הורי אמפתי יופנם בדימוי הגוף כמוקד פנימי של יחס אמפתי לעצמי. לעומת זאת, התייחסות לא אמפתית של המעטפת ההורית תוטמע לתוך דימוי הגוף כהיעדר עור הורי מגונן או לחלופין כמעטפת לוחצת וחונקת. מעטפת עוינת כזו עלולה ליצור גרעין של חשד בסיסי ושל עוינות שיושלכו לא רק על אנשים אלא גם יתבטאו ביחס של האדם אל עצמו ואל גופו.

• המערך האנכי-מולי – במערך זה העצמי קיים ועומד באופן עצמאי ואוטונומי מול אחרים. כל תינוק, במקביל לתהליך הספרציה-אינדיבידואציה, נפרד מהמעטפת ההורית-חיקית ועובר למערך האנכי-מולי. ממצב שבו הגוף שוכב, מוחזק ונתמך מבחוץ על ידי ההורים, למצב שבו הגוף עומד, מחזיק את עצמו באמצעות מערכת השלד והשרירים שלו עצמו. מבחינת הגוף זהו המעבר ממחוברות גופנית לאוטונומיה ונפרדות. המעבר ממרחב של מעטפת חיקית למרחב של אנכיות - מוליות הוא התהליך הגופני תנועתי האנלוגי לתהליך הלידה הפסיכולוגית של התינוק על פי מרגרט מאהלר.

המערך המולי והמיצב האנכי הוא מערך שמהווה בסיס לחוויה של חוסן עצמי, לתפיסה אוטונומית ונפרדת של העצמי מן האחר, כשתי ישויות נבדלות. גוף שמחזיק את עצמו כנגד כוח הכבידה אינו תלוי בתמיכת הזולת. המערך המולי מהווה מערך של יציאה אל המרחב. האנרגיה הרגשית שמניעה את הגוף החיקי לצאת מן המעטפת אל המרחב המולי, היא אנרגיית העוצמיות.

לאורך כל החיים מתקיים דיאלוג בין שתי שפות הקשר, החיקית והמולית. בהתפתחות תקינה, עירוב השפות יוצר שכלול, גמישות, יכולת הנאה מצורות התקשרות שונות. האדם יכול להיות מצד אחד אוטונומי, בעל חוסן פנימי, ומצד שני להיות במצבי קשר חיקיים כגון חיבוק, הישענות, התרפקות. לעומת זאת, בהתפתחות פתולוגית, לעיתים שפה אחת משתלטת ונוצרים קונפליקטים או חסימות בין גוף ותנועה לבין החוויה הרגשית הפנימית. לדוגמה, אנשים שבהתנהגות התנועתית שלהם לא יבטאו כלל שפת קשר חיקית של עוצמה רכה, של יכולת להישען, של תנועות מעוגלות. מנגד, ייתכנו אנשים שיהיו אך ורק בהתנהגות של נזקקות ותלותיות ולא תהיה להם כלל יכולת של התייחסות אנכית – מולית.

דחף העוצמנות הוא הכוח המרכזי של משימת הספרציה-אינדיבידואציה. דחף העוצמנות בונה את העצמי ואת יכולותיו, מניע את העצמי לצאת ממקומו המוגן במערך החיקי אל העולם שבחוץ.^[3] דחף העוצמנות עניינו מוטיבציה, עירור הגוף לתנועה ולהתמודדות עם הכבידה, התמודדות עם המעטפת ההורית המגינה מחד אך גם סוגרת מאידך.

תנועתיות עוצמנית היא גיוס כוח, שימוש בגפיים להפקת תנועות היוצאות מגבולות הגוף אל המרחב. תנועתיות זו היא תנאי למעבר מקשר עצמי-מעטפת, כפי שזה קיים במערך החיקי, לקשר עצמי-אחרים, כפי שזה קיים במערך המולי. גוף אנכי הוא גוף ששריריו התחזקו והוא מסוגל להתמודד עם כוח הכבידה. בכך יש הרחבה של התחום האישי, יותר אוטונומיה של העצמי מול אחרים ופיתוח החוסן העצמי.

מרגע הלידה הפעילות המוטורית של התינוק ממלאת תפקודים שאינם רק גופניים. על ידי הנעת שרירים ושלד התינוק מביע את רצונותיו, פורק את תיסכוליו, מתגונן מגירויים מאיימים. בכל החוויות הללו נשזרים האחד בשני אל תוך תבניות תנועה: מוטוריות, תחושות ורגשות. התינוק הנמצא בתוך מערכת יחסים בין-אישית קולט, מתייחס ומגיב בתבניות של מתח ותנועות. רשמים אלו של תמונות, תחושות, תנועות וריגושים קדם-קוגניטיביים, מכונים "תלכידי זיכרון ראשונים".^[6] בתחילת ההתפתחות של האדם תלכיד הזיכרון הוא רישום של תגובה ממשית לאירוע ממשי. בהמשך ההתפתחות תלכיד הזיכרון הופך למייצג של החוויה השלימה בגוף האדם. התגובה הגופנית מתלכדת עם תמונת האחר המשמעותי ועם הסביבה הרגשית כפי שנחוותה בעת היווצרות התלכיד. דפוסי תנועה ראשוניים בנויים על הפעלה כוללנית, חסרת הפרדה, למשל: כיווץ כוללני של כל השרירים בעת כעס, או כפיפה כללית של כל השרירים במצבי חרדה וכדומה. התנועתיות הינקותית, הראשונית, נעדרת הדיפרנציאציה דהיינו הפרדה, עוברת להיות תנועתיות משוכללת מכוונת על ידי רצון ומחשבה. לדחף העוצמיות ונגזרותיו הנפשיות (סקרנות, מוטיבציה, תקיפות, העזה) יש תפקיד מכריע בפיתוח והגמשה של התבניות המוטוריות הראשוניות. ביטויים התנועתי הוא תנועות נמרצות של הגפיים של התינוק ליציאה ממרחב הגוף אל העולם.

במהלך התפתחות תקינה, תלכידי הזיכרון עוברים פירוק והטמעה לתוך תבניות תנועה חדשות ועוברים תהליכי דיפרנציאציה, הפרדה ושכלול. לעומת זאת, במהלך התפתחות בנסיבות טראומטיות, ייווצרו תלכידי חרדה. אלו הם תבניות לא גמישות של התגוננות ושיתוק הגו, תבניות של כיווץ הגוף ועיכוב תנועתיות. לאחר שנוצרו תלכידים כאלו, בתנאים של חרדה מצטברת תלכידי הזיכרון עלולים להתקבע כהגנה ארכאית ונוקשה, ומכאן גם לגרום לתפקוד לקוי של הגוף, עד כדי חולי. דיכוי מתמשך של דחף העוצמיות, עשוי לגרום לנזקים כמו חסך תנועה, העדפה של מצבים פסיביים, דיכוי הבעה רגשית, ובכך ליצור תחושת חוסר אונים כללית, והגברת תחושת חרדה.

בתלכידי זיכרון אלו טמון גם הסיכוי להגיע אל החוויות המוקדמות המודחקות של האדם, שלהן, כאמור, השפעה חזקה ומזיקה על ההווה של האדם. אלו יכולים לעלות אל פני השטח, תוך כדי התנסות בתנועה חופשית, לא מובנית, אך קשובה לקולות הפנימיים, כך שהרגשות והאסוציאציות הם שיניעו את הגוף לתנועה. לדעת יונה שחר לוי, אחד התפקידים החשובים של התנועה בכל הגילאים, הוא פיתוח והגמשת תבניות ישנות ומתן אפשרות לצמיחה והתהוות של תבניות חדשות.

• מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי. פרדיגמה תנועתית-נפשית לטיפול בתנועה ולניתוח שפת התנועה הרגשית, מהדורה שנייה, ירושלים: 2004.
• גילוי וכיסוי בלשון הגוף: מבט לעולם הטיפול בתנועה, שיחות, כרך ד', חוברת 1, 1989.
• טיפולוגיה בסיסית של שפת התנועה הרגשית, שיחות, כרך י"ט, חוברת 3, יוני 2005.
• טקסיות ואי טקסיות שתי גישות משלימת בטיפול: סדנת התנסות וחשיבה, תרפיה באמצעות אמנויות, כרך 3 חוברת 1, 2000.
• מצבים גופניים כהיגדים מטפוריים, תרפיה באמצעות אמנויות, כרך 1 חוברת 3, 1994.
• תלכידי זיכרון ראשוניים:המוטוריות כקוד של הצפנה והחיאה של זיכרונות קדם-קוגיטיביים, שיחות, כרך ח', חוברת 3, 1994.

• רז קופר אדר מראיינת את יונה שחר לוי עם צאת ספרה, תרפיה באמצעות אמנויות, כרך 3 חוברת 3, פברואר 2005.
• ד"ר אורית סוניה ויסמן "להבחין בסימני הגוף – מבט סמיוטי על הפרדיגמה התנועתית-נפשית". דברים לכבוד ההשקה של ספרה של יונה שחר לוי, תרפה באמצעות אמנויות, כרך 3, חוברת 3, פברואר 2005.

מדיה וקבצים בנושא יונה שחר לוי בוויקישיתוף

• אדם לתנועה יולד (אורכב 01.10.2013 בארכיון Wayback Machine), אתר הגיל הרך
• מדריך גופני תנועתי למטפלים בהתמודדות עם מצבי בהלה וחרדה (אורכב 05.12.2012 בארכיון Wayback Machine), אתר הגיל הרך