מנוח נולד בבאביאק שבפולין בשם יהושע רו, הבן הבכור למשפחה בת חמישה ילדים. הבית היה דתי וההורים התפרנסו בדוחק מחנות קטנה. בנעוריו היה מלמד תינוקות כעזרה לפרנסת המשפחה.
עלה לארץ בשנת 1912, ובשנותיו הראשונות בארץ עבד כפועל וכשומר שדות במושבות הדרום, ברחובות ובגליל התחתון[1].
באותה תקופה נאסרו יהודים רבים אשר פעלו בארץ וסירבו להתגייס לצבא העות'מאני. מנוח היה אחד מהמגורשים, והוא נאסר בכלא דמשק. בכלא פגש את יעקב ברקוביץ', מראשוני דגניה, שהיה אף הוא אסיר ואת יצחק בן-יעקב, גם הוא מראשוני דגניה, שנשלח לדמשק לטפל בשחרור האסירים, וקשר אתם קשרי ידידות. לאחר שישב כשנה בכלא, שוחרר בשנת 1918 והצטרף לדגניה[2]. החל משנת 1930 נבחר לחבר בהנהלת הקבוצה[3][4].
את אשתו רחל הכיר בחוות הפועלות של חנה צ’יזיק בתל אביב והם נישאו בדגניה בל”ג בעומר תש”א.
בנו הראשון, שלמה, נולד בזמן שירותו בצבא הבריטי, בהיותו בן חמישים. בהמשך נולדו לו שני בנים נוספים – אביהוא וצמחי. אביהוא, בנו האמצעי, טבע בכנרת בחופש הגדול, בטרם מלאו לו שבע שנים. שמו ניתן לו כמצבה לאביה של אמו רחל, שבעת הולדתו של אביהוא, התברר לה שנספה בשואה[5][6]. בנו שלמה נקרא על שם אביו של יהושע, וצמחי, הבן הצעיר, נקרא על שמות בני משפחתה של רחל – הורים, אחות ושני אחים, שכולם נספו בשואה – צילה, מרדכי/משה, חוה ויהודה[7].
בשנת 1978 הלך לעולמו[8] ונטמן בקיבוצו, דגניה א'[9]
במלחמת העולם השנייה היה פעיל בגיוס צעירי ישראל לצבא הבריטי והיה בין המתנדבים הראשונים של ראשי היישוב לצבא הבריטי[1]. הוא שירת במצרים למעלה מ־4 שנים[2].
בשנת 1941 התגייס לצבא[19]. "לא נער האיש, בערכה של עבודת דגניה אינו מזלזל כלל...אולם הרגש הרגיש כי חובתו להתגייס עתה ובדרך זו הוא שולח את קריאתו לנוער, לעשות גם הם את אשר עשה הוא", נכתב אודותיו[20].
מנוח קרא לגיוס נרחב לצבא. "כמה חש אני תודה מעומקא דלבא לאנגלים על שנתנו לי ללבוש את המדים האלה ולנקום נקמת אחי ואחיותיי מהיטלר", אמר בוועידת הפועל המזרחי בשנת 1942[21].
מנוח התנגד נחרצות ליחסי ישראל-גרמניה. במאמרו בביטאון התנועה "מן היסוד" כתב כי גרמניה "מעניקה שילומים וקונה את כפרתה בכסף. אנו נותנים לה את ההכשר, פותחים לפניה שערי לבבות רבים ועוזרים להשקטת מצפונה, כביכול. בזיון היסטורי כזה לא היה לנו מאז נהיינו לעם. לא היה"[22]
מלחמתו בעבודה השכירה
מנוח ניהל ויכוחים רבים עם דוד בן-גוריון בנוגע לשילוב עולים חדשים בקיבוץ. בן-גוריון טען כי על הקיבוצים לקלוט עלייה, גם תוך ויתור על עיקרון ה"עבודה העצמית"[23].
מנוח התנגד נחרצות לעבודה שכירה של עולים חדשים שאינם חברי הקיבוצים. הוא פרסם מספר מאמרים בעיתונים שונים, בהם תקף את העבודה השכירה. במאמר "בעבודה עצמית יסוד קיומנו" כתב: "המועצה החקלאית חייבת להכריז: חיסלנו. היה לנו קשה מאוד, אבל אנחנו זורקים אח העבר לים. אנחנו מחליטים לחסל את העבודה השכירה ללא כל חשבונות וקובעים זמן - שנתיים, שנתיים וחצי, לחיסול מוחלט, ויהיה אשר יהיה. אם נעשה כן אדע שהצלחנו לחיות במעמד גדול, מעמד הר סיני, שיציל הרבה מאוד בארץ הזאת"[24].
סיפר עודד גנני, ממייסדי קיבוץ דגניה א': "אני זוכר כנער את ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון נואם בעמק הירדן בתחילת שנות ה-50 על הקמת המעברה בצמח ודרישתו מכל קיבוצי עמק הירדן להיערך לקליטת גלי העלייה, לפתח ענפי חקלאות עתירי עבודה ולספק עבודה ופרנסה לעולים החדשים. חבר דגניה ואחד מן האידאולוגים הגדולים שלה, יהושע מנוח, ענה לו בחום: "אנחנו לא נקבל עובדים שכירים כי זה בניגוד לאידאולוגיה, לאמונה ולתפיסת חיינו". בן-גוריון ענה לו: "חבר מנוח, פעם המשימה הייתה הקמת המדינה. היום המשימה היא קליטת העלייה. אתם תקבלו את העולים ותתנו להם עבודה ופרנסה על אפכם ועל חמתכם"[25].
מנוח ניהל חלופת מכתבים עניפה עם בן-גוריון בענייני הקבוצה ועבודה שכירה[26]. מספר מהתכתבויותיהם נכללו בכתב העת "ניב הקבוצה"[27].
פעילותו באקדמיה ללשון העברית
מנוח היה קנאי ללשון העברית[28] והקפיד על שימוש נכון ומדויק בה. סייע לאקדמיה ללשון העברית בגיוס כספים לצורך הוצאת לקסיקונים מקצועיים למונחים ספציפיים, בעיקר לבעלי מקצוע[29].
חיבר נוהג לברכות שבין אדם לחברו והקפיד על קיומן, תוך כדי ניסיונות לחינוך של אנשים אחרים, חברים וגם זרים. הברכה הידועה ביותר אותה ניסה להטמיע, הייתה כשפגש אדם עובד ובירך אותו “תחזקנה ידיך”. התשובה לברכה הייתה “אמן! גם ידיך”[30].
הוא התנגד לבניית אוניברסיטה בירושלים בה הלימודים יערכו בשפה האנגלית[31]
המאבק על התאריך העברי
מנוח היה ידוע כמתנגד לשימוש בתאריכים לועזיים במסמכים רשמיים של המדינה[32] וכתב מאמרים ומכתבים רבים המסבירים את חשיבות השימוש בלוח העברי[33][34].
הוא יזם את פרסום הספר “לוח לששת אלפים שנה”[35] וגייס את הכספים שנדרשו להוצאתו. ספר זה מכיל טבלאות המרה של תאריכי הלוח העברי, הנוצרי והמוסלמי המשתרעים החל מהבריאה (3760 לפני ספירת הנוצרים) וכלה בשנת ו’ אלפים (2240 לספירת הנוצרים)[2]. מנוח אף כתב את ההקדמה לספר[36].
במאמר לזכרו נכתב כי "יהושע מנוח היה לוחם נאמן ואמיץ להנהגת התאריך העברי במישור הממלכתי, המוסדי וכן בחיי הפרט ובהתכתבות בין אדם לרעהו. כתב מאמרים רבים בנושא זה, בהם ניסה לשכנע ולהוכיח כי השימוש בתאריך עברי ואך ורק בו, הוא דבר חיוני לקיומו היהודי והעצמאי של עם ישראל"[37].
ספריו ומאמריו
מנוח פרסם מאמרים רבים בכתבי-עת שונים ובהם “מאזניים”, “מולד”, "מבפנים"[38], “הפועל הצעיר”, "על המשמר", “דבר”[39], "מן היסוד"[40] והעיתונות הקיבוצית. כתב ספרים שעסקו באידיאות של הקבוצה וברעיונות חברתיים וציוניים כמו “עם ישראל – עם הזמן”, “ממחשבת הזמן”, “הקבוצה ודמותה” ו-”עלבונו של חופש הוויכוח”.
פרסם גם שתי חוברות בשם “בוויכוח עם דוד בן-גוריון” ובהן התנגד להסרת החרם שהוטל על הפילוסוף ברוך שפינוזה[2].
