בשנות השלושים לחייו מונה לדיין בעיר וזאן. לאחר כהונה של כארבע שנים בוזאן הוא עבר לכהן כדיין בעיר פאס לצד חביריו הדיינים הרב משה אבן דנאן והרב אהרן בוטבול. בין השנים ה'תש"ז (1947) ל-ה'תשט"ו (1955) השתתף כדיין בכינוסי מועצת הרבנים במרוקו, שמטרתם הייתה להתקין תקנות הנוגעות לחיים הדתיים של החברה והיחיד.
לפי דברי רבי יוסף בן נאים, בכל ערב שבת היה רבי ידידיה אוחז במנהג אבותיו ו”מסבב על החנויות בשכונת היהודים לבטלם ממלאכה וממסחר, בלשון רך ובפנים צהובות כדי לשמוע קולו”.[1]
לצד עבודתו ברבנות והדיינות, הוא עסק בההדרה והדפסה של כתבי יד מאבות משפחתו.
עם עזיבתו של רבי שלום משאש את מרוקו, בשנת ה'תשל"ח (1978), המשיך אותו רבי ידידיה בתפקיד הרב הראשי והחזיק בתפקיד עד לפטירתו.
רבי ידידיה חיבר את הספרים "פאת י"ם" - שו"ת, ו"לקוטי שושנים" - אנתולוגיה על נושאים הלכתיים. הספרים נדפסו בשנת ה'תשנ"ב (1992), בההדרת הרב פרופ' משה עמאר.
לקריאה נוספת
הרב פרופ' משה עמאר, מבוא לספר פאת י"ם, לוד, תשנ"ב.
הרב משה חיים סויסה, יהדות מרוקו, עמ' 466 - 471, ירושלים, תש"ף.
