יאן אולריך

יאן אולריך
Jan Ullrich
יאן אולריך בג'ירו ד'איטליה 2006
יאן אולריך בג'ירו ד'איטליה 2006
יאן אולריך בג'ירו ד'איטליה 2006
לידה 2 בדצמבר 1973 (בן 51)
גרמניה גרמניהגרמניה
כינוי אולה, הקיסר
גובה 183 ס״מ עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום כביש
התמחות רב גוני
קבוצות עבר טלקום, קואסט-ביאנקי, טי-מובייל.
הישגי שיא אלוף העולם לחובבים
אלוף העולם במרוצים נגד השעון
ניצחון בטור דה פראנס 1997
מדליית זהב במשחקים האולימפיים.
www.janullrich.de
מאזן מדליות
המשחקים האולימפיים
זהבסידני 2000מרוץ הכביש
כסףסידני 2000מרוץ נגד השעון
אליפות העולם
ארדקטאניה 1994מרוץ נגד השעון
זהבורונה 1999מרוץ נגד השעון
זהבליסבון 2001מרוץ נגד השעון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
יאן אולריך במדי קבוצת T-Mobile. בתחרות בהאנובר שבגרמניה, 2005

יאן אולריך (Jan Ullrich, נולד ב-2 בדצמבר 1973) הוא רוכב אופניים לשעבר, אשר ניצח במרוץ הטור דה פראנס בשנת 1997 וסיים במקום השני במרוץ זה חמש פעמים. הוא הגרמני הראשון אשר זכה במרוץ היוקרתי, דבר שהוביל לתנופה של ספורט רכיבת האופניים בגרמניה. בנוסף, הוא זכה במדליית זהב אולימפית במרוץ הכביש שהתקיים במסגרת אולימפיאדת סידני (2000) וכמו כן זכה במרוץ הוואלטה אספניה (Vuelta a España) בשנת 1999. על הישגיו מעיבה הדחתו מקבוצתו ערב זינוק הטור דה פראנס של 2006 לאחר שנמסרו להנהלת הקבוצה, על ידי שלטונות החוק הספרדים, ראיות הקושרות את אולריך לרופא ספורט ספרדי החשוד במתן חומרים האסורים בשימוש לעשרות רוכבי אופניים וספורטאים מענפים אחרים, במה שנקרא מבצע פוארטו.

ראשית חייו

אולריך נולד ברוסטוק, זכה במרוץ האופניים הראשון שלו (בבית-הספר) בגיל תשע. הוא חונך על-פי שיטת אימוני הספורט של גרמניה המזרחית ונרשם לבית הספר לספורט SC Dynamo שבברלין בשנת 1986. לאחר נפילת חומת ברלין מאמנו פטר בקר (Peter Becker) עבר עם אולריך להמבורג.

ב-1993, אולריך זכה באליפות העולם בכביש לחובבים באוסלו. באותה אליפות, זכה לאנס ארמסטרונג בקטגוריה למקצוענים. כעבור שנה סיים אולריך במקום השלישי במרוץ נגד השעון באליפות העולם למקצוענים.

לאחר הישג זה והצלחות נוספות, קיבל אולריך חוזה מקצועני בקבוצת Telekom. הוא עבר ביחד עם חברתו למרדינגן (Merdingen) שבדרום גרמניה.

קריירה מקצוענית

תחילת הקריירה המקצועית

בשנה וחצי הראשונות שלו בתור מקצוען לא בלט אולריך בדבוקת הרוכבים, עד אשר בטור דה פראנס של 1996 הוא הפתיע והגיע למקום השני בדירוג הכללי אחרי חברו לקבוצה, הרוכב הדני ביארנה ריס (Bjarne Riis). במסגרת המרוץ, הוא זכה גם בקטע במרוץ נגד השעון והבטיח לעצמו זכייה ראשונה בשלב יומי במרוץ, אולריך ניצח גם את קטגוריית הרוכב הצעיר. שבועיים לאחר מכן, ניצח במרוץ החד יומי HEW Cyclassics.

ב-1997 הוא התחיל את הטור דה פראנס כפייבוריט. אך רק לאחר שזכה בשלב דומיננטי בהרים ובחולצה הצהובה הראשונה שלו, החלו אוהדי הספורט הגרמנים לעקוב אחרי הטור.

עיתון הספורט הצרפתי L'Équipe החשיב אותו, באותה תקופה, בתור אחד רוכבי האופניים הטובים בעולם ופרסם את הכותרת "Voilà le Patron" ("הנה הבוס"). אולריך זכה בעוד שלב בטור והיה לרוכב הגרמני הראשון שזכה בטור דה פראנס. בעת ניצחונו הוא היה בן 23 ונחשב לאחד המנצחים הצעירים אי-פעם. הוא נבחר ל"אישיות הספורט של השנה" בגרמניה ב-1997.

חזרה מפציעה ועידן ארמסטרונג

למרות שנחשב כפייבוריט בעת שניסה להגן על תוארו, אולריך נשבר בקטע הררי באלפים, סיים שני בדירוג הכללי ונוצח על ידי מרקו פנטאני (Marco Pantani) בטור מלא שערוריות הסמים של 1998. בשנת 1999 הוא נעדר מהטור דה פראנס, בו ניצח לראשונה האמריקאי לאנס ארמסטרונג, בעקבות פציעה בברך, אך התאושש בזמן כדי לנצח את הוואלטה אספניה של 1999 תוך שהוא מביס של הפייבוריט הספרדי אברהם אולנו מקבוצת ONCE. מיד אחרי הוואלטה זכה אולריך באליפות העולם במרוץ אישי נגד השעון.

בטור דה פראנס של שנת 2000 זכו סוף סוף אוהדי האופניים לראות את שלושת האלופים הקודמים, אולריך, פנטאני וארמסטרונג מתמודדים אחד כנגד השני לראשונה. ארמסטרונג הוכיח כי הוא החזק מבין החבורה וניצח גם בטור הזה וגם בטור של 2001 אותו רכב אולריך במדי אלוף גרמניה. בשתי השנים הללו סיים אולריך במקום השני וקיבע את מעמדו כיריבו הקבוע של ארמסטרונג על התואר וגם כסגן הנצחי.

בעת ירידה באחד הקטעים ההרריים בטור דה פראנס של 2001, איבד אולריך את השליטה על אופניו וביצע היפוך שלם עם אופניו תוך שהוא נוחת בתעלה עמוקה בצד הדרך. נפילתו זו היא בין האירועים הזכורים ביותר באותו מרוץ, בין היתר, כיוון שארמסטרונג חיכה לו עד אשר חזר אולריך על אופניו, לאחר שלא נגרם לו נזק ממשי מהנפילה. באוקטובר 2001 זכה אולריך באליפות העולם במרוץ אישי נגד השעון.

בראיונות ציטט אולריך את הפסדיו לארמסטרונג למרות הכנותיו כסיבה לנפילתו לדיכאון בשנה שלאחר מכן.

בתחילת 2002 סבל אולריך שוב מפציעה טורדנית בברכו ולמרות טיפולים ומנוחה ממרוצים לא הצליח להבריא עד הטור דה פראנס ונעדר מהמרוץ. במאי באותה שנה היה מעורב בתאונת דרכים ללא נפגעים ונמצא כי נהג תחת השפעת אלכוהול. ביוני באותה שנה נערכה לו בדיקת דם לאחר שביקר בדיסקוטק והבדיקה נמצאה חיובית לאקסטזי. לאחר שתי התקריות, בוטל החוזה של אולריך עם קבוצת Telekom והוא הושעה לשישה חודשים על ידי ההתאחדות הגרמנית. בעקבות פרשה זו, הצטרפו אולריך ויועצו הוותיק רודי פוונאג (Rudy Pevenage) לקבוצת Coast, אך לאור קשיים כלכליים קשים הקבוצה ביטלה את חסותה וקבוצת Bianchi קמה במקומה.

בטור דה פראנס של 2003 סיים אולריך פעם נוספת במקום השני לאחר ארמסטרונג. הפעם הוא היה קרוב ביותר לניצחון לאחר שניצח את ארמסטרונג בשלב של מרוץ אישי נגד השעון וביום שלמחרת הכתיב לארמסטרונג את הקצב בשלב הטיפוס. למרות שבמהלך הקטע צבר אולריך יתרון משמעותי על ארמסטרונג, הוא נכשל בניצול חולשתו הזמנית של ארמסטרונג ולבסוף, ארמסטרונג הצליח להתאושש, לצמצם את הפיגור לשניות בודדות ולהמשיך ולהחזיק בחולצה הצהובה ובהמשך, לזכות שוב בטור.

הטור של 2003 זכור גם בעקבות נפילתו של ארמסטרונג בקטע מכריע בהרי הפירנאים לאחר שכידון אופניו נתפס בתיק של צופה. האם יאן אולריך חיכה שארמסטרונג ישוב חזרה על אופניו הוא נושא אשר נתון לוויכוח. אולריך עצמו טען שהוא אכן חיכה ולא התקיף ורבים תומכים בטענתו.

השנים האחרונות

בעונת 2004, אולריך חזר לקבוצת Telekom אשר עכשיו מתחרה תחת השם T-Mobile. אולריך זכה ב"טור דה סוויס" (Tour de Suisse) ונחשב כמועמד רציני לנצח את ארמסטרונג לאחר החולשה היחסית שגילה ארמסטרונג בטור דה פראנס של 2003.

אולריך נכשל גם ב-2004 ונכנע שוב ללאנס ארמסטרונג. הוא סיים את הטור דה פראנס של אותה שנה במקום הרביעי - הפעם הראשונה שלו במקום נמוך יותר מהמקום השני.

חברו לקבוצה אנדריאס קלודן (Andreas Kloden) סיים במקום השני. אולריך הסביר שהוא נדבק בשפעת מבנו החדש שנולד, ולא יכול היה לרכוב במלוא יכולתו.

בשנת 2006, לאחר שגילה כושר טוב במרוצים שקדמו לטור דה פראנס וזכה במרוץ היוקרתי הטור דה סוויס, ציפו רבים לניצחונו בטור דה פראנס. אולם, יום לפני הזינוק לטור דה פראנס, הושעה אולריך על ידי קבוצתו טי מובייל, לאחר שבעקבות מבצע פוארטו נמסרו לראשי הקבוצה מסמכים הקושרים אותו לרופא הספורט הספרדי, אופמיאנו פואנטס ומוכיחים לכאורה כי היה מעורב בנטילת חומרים אסורים. כדי לעצור את החקירה בשווייץ הוא הודיע על רצונו לעבור לפדרציית האופניים האוסטרית, אך האוסטרים הודיעו שלא מעוניינים בהצטרפותו.

בפברואר 2012 קבע בית הדין לערעורים בספורט (CAS) כי אולריך אשם בשימוש בחומרים אסורים בספורט והשעה אותו לשנתיים (עונש חסר משמעות כיוון שפרש מהספורט עוד לפני כן). כמו כן ביטל בית הדין את תוצאותיו שהושגו לאחר מאי 2005, כולל המקום השלישי אותו השיג בטור דה פראנס ב-2005.[1]
ב-26 בפברואר 2007 הודיע אולריך על החלטתו לפרוש מרכיבת אופניים מקצוענית.

ב-2014 הופיע שמו של אולריך ברשימה שפרסם הסנאט של צרפת שכללה רוכבים שנמצאו חיוביים לבדיקת סמים בבדיקות שנלקחו בטור דה פראנס ב-1998 ונבדקו מחדש (לאחר שפותחה בדיקה שמסוגלת לגלות את החומר האסור EPO) ב-2004.[2]

מאפיינים

בעקבות חמש הפעמים בהן זכה במקום השני בטור דה פראנס, נקשר שמו של אולריך עם רוכבי עבר מפורסמים שזכו פעמים רבות בסגנות, כגון: רמון פולידור (Raymond Poulidor), אשר נקרא "המקום שני הנצחי" ("eternal second") (בהתעלם מן העובדה שבניגוד לאולריך, פולידור מעולם לא זכה בטור דה פראנס) ויופ זוטמלק (Joop Zoetemelk), אשר ניצח בטור פעם אחת ובנוסף, סיים במקום השני שש פעמים, רק פעם אחת יותר מאולריך. בדומה לפולידור, אולריך לא לבש את החולצה הצהובה מאז 1998.

אולריך נחשב כמצטיין ברכיבה נגד השעון וזכה פעמיים באליפות העולם בקטגוריה זו. לעומת זאת, בקטעים ההרריים הוא התקשה להתמודד לעיתים עם ארמסטרונג ועם רוכבים אחרים המצטיינים בטיפוס. בשעה שרוב הרוכבים מטפסים את הקטעים התלולים תוך כדי דיווש בעמידה, נשאר אולריך, כמעט תמיד, ישוב על אוכף האופניים ודווש בכוח רב תוך שימוש בהילוכים גבוהים אשר משמשים רוכבים אחרים בעליות מתונות. סגנון רכיבה זה הקשה עליו להיענות להתקפות מצד רוכבים אחרים בקטעים הרריים. אולם, בסופו של דבר, הקצב האחיד של אולריך בטיפוס, אפשר לו לצמצם לרוב את הפיגור אותו ספג באותן התקפות.

אולריך הצטיין גם במרוצים חד-יומיים אשר כוללים עליות קצרות, אולם גם כאן, חוסר יכולתו לבצע פריצות מהירות והיותו רוכב אשר נשמר תדיר על ידי הרוכבים האחרים, כמו גם יכולת מאוץ חלשה בסיום, מנעו ממנו לא פעם ניצחונות במרוצים החשובים. במשחקים האולימפיים בסידני זכה במדליית הזהב במרוץ הכביש לאחר שהיה הרוכב הבכיר בין שלושת רוכבי קבוצת טלקום אשר הצליחו לברוח לשאר הדבוקה וחילקו את המדליות בינם ובין עצמם.

אחת הסיבות שצוינו לכישלונו המתמשך של אולריך לשחזר את ניצחונו בטור דה פראנס של 1997, היא חוסר המיקוד של קבוצתו באולריך בלבד וסיוע מקביל של הקבוצה למאיץ הבכיר שלה אריק צאבל אשר זכה בשנותיו של אולריך שש פעמים בחולצה הירוקה אשר מוענקת למאיץ המצטיין במרוץ. כמו כן, אולריך ספג ביקורת על חוסר הקפדתו על אורח חיים ספורטיבי מספיק ולנטייתו לצבור משקל עודף בחורף עת לא נערכים מרוצי אופניים. להגנתו טען אולריך כי הוא הצליח תמיד להשיל את הקילוגרמים העודפים עד מועד הטור דה פראנס ולהגיע בשיא כושרו.

חיים פרטיים

אולריך ניהל חיים משותפים עם חברתו, גבי וייס, בין השנים 1994 ו-2005 וב-2003 נולדה להם בת. בשנים הראשונות חיו במרדינגן בגרמניה וב-2002 עברו לשווייץ. השניים נפרדו, בין היתר, בשל סלידתה של וייס מהתעניינותה הקבועה של התקשורת באולריך ובמשפחתו. לאחר פרידתם שבה וייס עם בתם לגרמניה ואולריך נישא ב-2006 לשרה שטיינהאוזר (אחותו של חברו לקבוצת טי-מובייל, טוביאס שטיינהאוזר) ולזוג נולדו שלושה בנים. הם התגוררו בשרצינגן (Scherzingen) שבשווייץ עד פרידתם ב-2017.

לאחר פרישתו עסק אולריך בארגון מרוצי צדקה ובניסיונות הגנה כנגד אישומים שעלו נגדו בגרמניה כנגד מעורבותו לכאורה בשימוש בחומרי אמרוץ. באוגוסט 2010 הודיע אולריך באתר האישי שלו כי הוא אובחן כסובל משחיקה וכי יאלץ להוריד את נפח פעילותו ולקבל טיפול.[3] באוגוסט 2018 נעצר על ידי המשטרה במיורקה שבספרד לאחר שהתפרץ לדירת שכנו וידידו, השחקן טיל שווייגר. לאחר שחרורו הודה כי יש לו בעיה של אלכוהוליזם וכי הוא אמור להיכנס לטיפול גמילה.[4] מאוחר יותר באותו חודש נעצר על ידי משטרת פרנקפורט בחשד לתקיפת פרוצה והועבר להסתכלות בבית חולים לחולי נפש.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יאן אולריך בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Jan Ullrich given two-year ban from CAS, אתר cyclingnews.com, ‏, 9 בפברואר 2012
  2. ^ French Senate releases positive EPO cases from 1998 Tour de France באתר cyclingnews.com, ‏24 ביולי 2014
  3. ^ Ullrich victim of burnout, אתר Cyclingnews.com, ‏ 13 באוגוסט 2010
  4. ^ רועי פרייס‏, יאן הרחמים: נפילתו של רוכב העבר אולריך הגיעה למצב מסוכן, באתר וואלה, 10 באוגוסט 2018


הקודם:
יוהאן מוזיאו
רוכב השנה בעולם (אופני הזהב)
1997
הבא:
מרקו פנטאני