האזור העיקרי שהיה מאוכלס על-ידי הטלינגיט נמשך מתעלת פורטלנד(Portland Canal), מפרץ של האוקיינוס השקט בחוף המערבי של קולומביה הבריטית, צפונה לאורך החוף עד הדלתה של נהר קופר באלסקה. הטלינגיט אכלסו כמעט את כל ארכיפלג אלכסנדר, פרט לקצה הדרומי ביותר של אי הנסיך מוולס(Prince of Wales Island (Alaska)). השבטים בחוף היבשת שלטו באחד ממעברי ההרים לטריטוריית יוקון. הם התחלקו לשלושה שבטים:
כיום מחולקים הטלינגיט בין קנדה ואלסקה. בניגוד לשבטים אינדיאנים רבים בארצות הברית, הם אינם מוגבלים כיום לשמורות, ושטח המחיה שלהם חופף בחלקו לאלו של ילידים אחרים, כגון אלו ממשפחת שפות אתבסקה. רובם חיים כיום במשפחות גרעיניות בבתים בבעלות פרטית, בדומה לאזרחי קנדה וארצות הברית ממוצא אירופי.
תרבות
עמוד טוטם טלינגיטי בקטצ'יקן, מציג את דמויות הקלאנים של העורב, העיט והזאב. תצלום משנת 1901 לערך.
תרבותם של הטלינגיט אופיינית לתרבות של שאר ילידי אזור הפסיפיק נורת' וסט, ומדגישה
קשרי משפחה ושארות, ומעמד הקשור ברכוש וכוח כלכלי. לטלינגיט מסורת בעל-פה מפותחת, אמנות ורוחניות הקשורים לכל תחומי החיים. אפילו כלי יומיום כגון כפיות וארגזי אחסון מקושטים בסמלים בעלי משמעות רוחנית והיסטורית.
החברה התחלקה לשתי מערכות שארות נפרדות או קלאנים, שנקראו על שם רוחות בעלי חיים: קלאן העורב, וקלאן של חיה אחרת כלשהי, בדרך-כלל העיט או הזאב, המכונה לעיתים "לא-עורב". לפי המנהג העתיק של הטלינגיט, נישואים נערכו בין בן או בת קלאן העורב לקלאן הלא-עורב. עם זאת, מנהגים אלו כבר אינם נשמרים בדבקות בחברה המודרנית, ולפיכך ניתן למצוא זוגות נשואים מאותו קלאן, הנקראים "עורב כפול" או "עיט כפול".
בדומה לחברות ילידים אחרות באזור, חברת הטלינגיט התבססה על שארות מטריליניאלית. האב מילא תפקיד קטן יחסית בחיי ילדיו, בעוד רבים מן התפקידים הגבריים שבחברה האירופית ייחשבו כתפקידיו המסורתיים של האב – מפרנס, מדריך ומופקד על משמעת – מולאו על-ידי אחיה של האם. בצירוף המנהג העתיק של הטלינגיט להנשא לבן-זוג מן הקלאן האחר, התוצאה הייתה שהילדים גדלו תמיד בקלאן של האם.
התכנסויות טקסיות הנקראות "פוטלאטש" (Potlatch) אופייניות לתרבות הטלינגיט ושאר שבטי האזור, לציון לוויות, אזכרות, לידות, הענקת שמות, חתונות, חלוקת רכוש והקמת עמודי טוטם. המאפיין את חגיגת הפוטלאטש הוא שמארגניה מחלקים מתנות למתכנסים, ובכך מדגימים את עושרם, עוצמתם ונדיבותם. משנת 1885 ועד 1951 נאסר המנהג על-ידי ממשלת קנדה, אך היו ילידים שהמשיכו לקיים אותו למרות עונש של לפחות חודשיים בכלא לכל משתתף שנתפס, ולבסוף הותר המנהג מחדש. מנהג הפוטלאטש נחקר רבות על-ידי אנתרופולוגים כמנגנון תרבותי לחלוקה מחדש של רכוש.
הטלינגיט בנו בתים מלוחות עצי ארז, בצורה מרובעת או מלבנית, עם חללי אחסון מתחת לרצפות. הלוחות חוברו זה לזה ללא מסמרים או דבק. בתים אלו נקראו בתי השבט, וחזיתם הכילה עמודי טוטם מגולפים מעץ וצבועים, המייצגים את הקלאן (עורב, עיט, זאב וכדומה) של דיירי הבית. סמלי הקלאן לעיתים קרובות מגולפים או נצבעים גם על סירות קאנו, צלחות וכלי מאכל בחגיגות, בדים ארוגים, תכשיטים ועוד.
שפת הטלינגיט לא כללה כתב. במאה ה-19 תועתקה השפה בעיקר באלפבית קירילי, בהשפעת מתיישבים, מסיונרים וציידי פרוות רוסיים באלסקה. מאז 1960, מספר אנתרופולוגים חובבים ומקצועיים בצפון-אמריקה, ביניהם פרנץ בועז, פיתחו שיטות שונות לתיעתוק טלינגיט בכתב לטיני ו/או פונטי (Tlingit alphabet).
כיום דוברים עדיין את שפת הטלינגיט, בנוסף לאנגלית, רק כמה מאות ילידים בקנדה, באלסקה, ובמדינת וושינגטון. אלסקה הכירה בשפת הטלינגיט כשפה רשמית ב-2014.
דת
הדת ומערכת האמונות הטלינגיטית המסורתית הועברה בעל-פה, ולא נוסחה בכתב. הטלינגיטים היו אנימיסטים, וציידים נהגו לטהר את עצמם לפני הריגת בעלי-חיים. שמאנים עסקו בריפוי מחלות, השפעה על מזג האויר, עזרה בציד, ניבוי עתידות, והגנת אנשים מפני הטלת כישוף.
