טוופיק פיקרט( בטורקית: Tevfik Fikret, בטורקית עות'מאנית: توفیق فکرت, בשמו האמיתי מהמט טוופיקMehmet Tevfik, 24 בדצמבר1867איסטנבול - 19 באוגוסט1915 ) היה משורר, מורה ופובליציסט טורקי ממוצא יווני. חי בתקופת שלטונו הרודני של הסולטן עבדול חמיד השני. נחשב למשורר החירות והתקווה. בעל גישה פטריוטית והומניסטית, כתב על החיים הקשים של העם הטורקי, נאבק למען קדמה חברתית[1] והוקיע את הרודנות ואת הקנאות (המחזור Rubab-ı Şikeste).
.
ביוגרפיה
טוופיק פיקרט נולד באיסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית, בשנת 1867 בשם מהמט (מחמד) טוופיק, כבנם של חוסיין אפנדי, שמוצאו היה במרכז אנטוליה (במחוז צ'רקש בסנג'קג'נקירי), ושל אשתו, הטיג'ה רפייה הנים, יווניה מן האי כיוס שההתאסלמה. האב, שעבד במנהל המקרקעין באיסטנבול, הוגלה בגלל פעילות פוליטית ושהה שנים רבות רחוק מהבית בחמה, שכם,עכו, אורפהחלב וכו'. הילד התייתם בגיל 12 מאמו שמתה מכולרה. בנסיבות אלה גדלו טוופיק ואחותו סידיקה בבית סבתו. למד בבית הספר התיכון "גאלאטסראי", התיכון הראשון של איסטנבול שהתחדש במאה ה-19 תחת השפעת צרפת. הוא סיים בו בשנת 1888 את לימודיו כראשון במחזורו. עבד כרשם במשרד ממשלתי וכעבור שנתיים נשא לאשה את בת דודתו נזימה. אחר כך קיבל משרת מורה בתיכון גאלאטסראי שבו למד והתמנה בהמשך למנהלו עד שנת 1894. אחרי שנת 1896 ניהל את "מכללת רוברט" (רוברט קולג') שהוקמה על גדת בוספורוס על ידי מיסיונריםאמריקאית כדי לשמש בעיקר נוער נוצרי.
בשנת 1906 בנה לעצמו בית תחום המכללה. טוופיק פיקרט נחקר פעמים חוזרות על ידי המשטרה העות'מאנית בגלל דעותיו וכתביו ובעקבות קשריו למתנגדים למשטר של הסולטן עבדול חמיד השני, כמו למשל הסופר האליט זיה אושאקליגיל.
טוופיק פיקרט באמצע קבוצת הכדורגל גאלאטסראי, עם סמל האליפות ליד רגליו
שירו הראשון של טוופיק פיקרט, בסגנון "דיוואן", פורסם ב-31 בדצמבר1883 בעיתון "תרג'ימן-אי-חקיקאת".[2]
בשנת 1894 פרסם את המגזין לספרות "מאלומאט". ב-1896 היה לעורך הראשי של כתב העת "סרווט -אי פינון" (Servet-i Fünûn - "אוצר הידע") שנאבק למען פישוט השפה הטורקית העות'מאנית והתחדשות הספרות הטורקית בהשפעת הספרות המערבית, בעיקר הצרפתית. בעיתון זה הוא שיתף פעולה עם כמה דמויות מן החשובות שבזירה התרבותית המתקדמת העות'מאנית כמו האליט זיא אושאקליגיל, איסמאיל סאפא, מהמט ראוף, סאמיפאשא-זאדה סזאי וחוסיין ג'אהיט יאלצ'ין. כתב העת "סרווט אי פינון" הפך למוקד של "הספרות החדשה" Edebiyat-i Cedide . בשנת 1901 נפל כתב העת קרבן להוראות הצנזורה העות'מאנית. זמן קצר לפני כן, בתחילת השנה 1901 עזב פיקרט את המגזין בעקבות ריב עם הבעלים, אהמט אחסאן.
בשנת 1908 אחרי מהפכת הטורקים הצעירים התחיל לפרסם את העיתון "טאנין" ("ההד") שתמך בהתלהבות במשטר החדש, בראשות "הוועד לאחדות ולקדמה". עם זאת לא הסכים להפוך את עיתונו לביטאון של מפלגת השלטון והעדיף לנטוש. די מהר התאכזב מהשלטון החדש וחזר לנהל את התיכון גאלאטסראי. אולם בעת ניסיון המרד הריאקציוני נגד ממשלת "הטורקים הצעירים" ב-31 במרץ1909 כאות מחאה, קשר את עצמו בשרשראות לשער בית הספר והתפטר מתפקידו.
בעת פעילותו כמורה במכללת רוברט התיידד פיקרט עם ד"ר פרידריך שראדר שלימד במכללה וחי בקמפוס שלה עם משפחתו. בשנת 1900 שראדר הביע את הערכתו אליו במאמר שפרסם בגרמנית ב"ליטרארישה אכו" (ההד הספרותי").
לפיקרט היו תוכניות שאפתניות להקים עוד בית ספר ומגזינים נוספים לספרות, אך בשלוש השנים האחרונות לחייו הסתגר בביתו.
נפטר בגיל 47 בשנת 1915 בגלל סיבוכים של סוכרת שאת טיפולם הזניח. הוא נקבר באחוזת הקבר המשפחתית באיופ. לפני שמת לא יכול להשתמש בידו הימנית וכתב את קובץ השירים לילדים "Șermin" בידו השמאלית[3]
יצירתו
פיקרט נחשב לאבי השירה הטורקית המודרנית. בדומה למשוררים הטורקים הקלאסיים שלט בידע ניכר על המוזיקה הטורקית שהשפיעה על צלילי שיריו. כמו כן קיבל השראה מהשירה הסימבוליסטית והפרנאסיאנית הצרפתית בת זמנו. מצד שני הוא והקבוצת הסופרים מ"סרווט-אי-פינון" התנגדו למגמה הפופולרית לפשט את השפה הטורקית העות'מאנית וביקש להשתמש בשפה גבוהה ולנצל את התחכום והאלגנטיות של מילים מושאלות ממקור ערבי ופרסי[4], מה שהקשה על הקורא הממוצע. הם ניסו חידושים גם בתחום הסגנון והדיקציה. גישתם הוקעה כ"דקדנטית" על ידי סופרים אחרים ובראשם אהמט מידהט.[5].
להבדיל ממשוררים אחרים לפניו ובני זמנו הוא חשף לראשונה בפני הקורא הטורקי פרטים על תהליך העבודה כיוצר שירה, תוך שימוש בידע, בחוש אסתטי ובהשקפה פילוסופית.
[6]
בגלל התנגדותו לעריצות נחשב בעיני הציבור הטורקי ל"משורר החירות".
שירו "ערפל" (Sis) מתאר תמונה קודרת של הממלכה תחת שלטונו של עבדול חמיד השני: הטרור הצבאי, ההגליות, העוני והרעב, המשפחות ההרוסות, הילדים הנוודים והמקבצים נדבות. הביע מחאתו נגד השלטון בשירים כמו "שנת 1895", "תשובת המשורר" ו"משתה העושקים".[7] כמה שירים מוקדשים לחיי הדייגים, הקבצנים והילדים היתומים.[8]/ בשירו "עיכוב של רגע" גיחך על הינצלות הסולטן, "הצייד המהולל", מניסיון התנקשות שכשל כשהמטען התפוצץ דקה או שתיים לפני הגעת המרכבה המלכותית. פיקרט גינה גם את הקנאות הדתית ואת המלחמות ("אמונה חומדת קדושים מעונים, השמיים רוצים קרבנות/דם, דם בכל מקום, בכל עת").[9] שירים בעלי מסרים נגד המלחמה והקנאות הדתית היו גם "ההיסטוריה הקדומה", "מול הדגל הקדוש של הנביא", "מלחמת קודש", "בשם הלוחם"("שבו כתב "אתה, הלוחם, אינך מתבייש בבית הקברות הזה?")[10]. בשירו "פרידה מהלוק" שנכתב לרגל נסיעת בנו ללימודים לסקוטלנד, ביכה פיקרט את פאר ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית ואת חולאיה.[11].
. מאוחר יותר הביע את אכזבתו המרה ממהפכת הטורקים הצעירים וכאב מול מלחמת העולם המיותרת שפרצה לא מכבר.[12]
בשירו "האני מאמין של הלוק" העמיד מול תפילת "אני מאמין" המוסלמית המסורתית תפילה חדשה (Haluk'un amentüsu" 1911) שבה הביע השקפת עולם אוניברסליסטית והומניסטית ואמונתו כי התקווה הם הצעירים ("כדור הארץ הוא מולדתי ולאומי כל בני אנוש", "אנחנו שטן וג'ין, אין שדים ואין מלאכים, בני האדם יהפכו את העולם הזה לגן עדן, כך אני מאמין").[13]
יצירתו השפיעה מאוד על הדור החדש של משוררים כמו למכל, יחיא קמאל ביאטלי.[14].
שנים אחרי מות אביו, המיר הבן הלוק את דתו לנצרותפרסביטריאנית, מה שימש נשק לחוגים השמרניים נגד השקפות אביו.[15]
הנצחה
ביתו, המכונה "אשיאן" בתחום מכללת רוברט, הפך אחרי מותו למוזיאון.
