כ-300 הרוגים אשורים בטבח עצמו, לצד אלפי הרוגים נוספים בימים שסביב הטבח. למעלה מ-100 כפרים אשוריים שנבזזו ונהרסו.
טבח סִימֶל (בארמית: ܦܪܡܬܐ ܕܣܡܠܐ, תעתיק מדויק: פרמתא דסמלא; בערבית: مذبحة سميل, תעתיק מדויק: מד'בּחת סמיל) היה טבח במהלך התקפהצבאית, שבוצעה בכפר סימל (אנ'), בצפון עיראק, ובאזורים שסביבו, על-ידי כוחות רשמיים של ממלכת עיראק בהובלת בכר סדקי נגד המיעוט האשורי במדינה, בתאריכים 7–11 באוגוסט 1933. במהלך המתקפה נבזזו כמאה כפרים אשורים וכמה אלפי אשורים נרצחו. עד היום, לא הכירה המדינה העיראקית באחריותה לאירועים בביצועו של טבח במקום, בניגוד לפשעים דומים שביצעה נגד קבוצות אחרות בעיראק. הקהילה האשורית ברחבי העולם מציינת את הטבח ביום החללים האשוריים, שחל בכל שנה בתאריך 7 באוגוסט, והידוע גם כיום האבל הלאומי האשורי לזכר קורבנות טבח סימל.
באותה תקופה הכילה עיראק מגוון של קהילות דתיות ואתניות. המניע למתקפה שהפכה בסופו של דבר לטבח סימל היה העובדה שרוב האשורים היו פליטים ממזרח אנטוליה תחת חסות בריטית, אשר התנגדו באופן פעיל להשתלבות במדינת הלאום החדשה, וכתוצאה מכך, נתפסו כמשתפי פעולה בריטים ולכן היו נתונים להתקפות אלימות של הצבא העיראקי שהגיעו לשיאן בשנת 1933, בטבח סימל.[1]
רקע
לאחר מלחמת העולם הראשונה, החלו להתבסס מדינות לאום בחסות קולוניאלית בריטית וצרפתית בשטחי המזרח התיכון שהיו לפניהם שטחי האימפריה העות'מאנית. בחלק מהמקרים, נוצרו מדינות אלו בדרכי שלום על-ידי משא ומתן והסכמה בין הצדדים, ובחלק האחר, על-ידי פעולות טרור מצד מיעוטים וקהילות מקומיות אוטונומיות שלא מצא חן בעינהם שלילת העצמאות השלטונית שלהן.[1]
בשנים שלאחר פירוק האימפריה העות'מאנית, שאפה התנועה הלאומית הערבית ליצור במרחב דובר הערבית זהות לאומית ערבית מאוחדת. אולם, לממשלת עיראק החדשה ולבריטים שהיו בעלי המנדט על המדינה הייתה מטרה אחרת – ליצוק אומה אחת מאוכלוסייה מגוונת, שחבריה היו מופרדים על-ידי חלוקות אתניות, דתיות ותרבותיות. אוכלוסייתה של עיראק כללה ערבים סונים ושיעים, כורדים, טורקמנים, נוצרים, יהודים ושבטים נוצרים-סורים נוודיים למחצה, שכללו את האשורים. לאור המגוון האתני והדתי במדינה, היה קושי גדול בגישור על כל הפערים ובמציאת מכנה משותף לכלל הקבוצות האלו, שיגרום לכולן להיות חלק ולחוש שייכות כלפי האומה החדשה שניסו הממשל המלוכני העיראקי והבריטים ליצוק.[2]
האשורים הם קהילה נוצרית עתיקה ששכנה היסטורית בצפון מסופוטמיה, בשטחים שעליהם יושבות כיום טורקיה, עיראק וסוריה. שמם המודרני "אשורים" מנסה בעצם לייצר זיקה לממלכת אשור הקדומה שישבה בעבר בשטחים אלו, וכך ליצור זיקה של הקהילה לעבר מפואר, לקשור אותה לטריטוריה קדומה ולייצר עבורה מסגרת קהילתית קדומה שיש לה התמשכות לתוך ההווה הפוסט-אימפריאלי של ראשית המאה ה-20. קהילה זו מדברת אשוריתוארמית, שתי שפות שהיו שפות רשמיות באימפריה הנאו-אשורית העתיקה, ששגשגה משנת 600 עד שנת 934 לפני הספירה.[3]
תחת הקהילה של הנוצרים דוברי הארמית של צפון מספוטומיה המוגדרת אשורית, מקובל לכלול אנשים המשתייכים לכמה כנסיות שונות[3], אשר ידועים יותר בכינוייהם הכנסייתיים[4]: הכנסייה האשורית של המזרח (המכונה נסטוריאנית), הכנסייה הכּלדאית הקתולית, הכנסייה הסורית-אורתודוקסית והכנסייה הקתולית-סורית.[3]
כמו כן, האשורים רואים בעצמם כיום קהילה לאומית נפרדת, ולכן הם עשו מאמצים ניכרים לאורך השנים לבדל את עצמם מן העמים והלאומים שביניהם חיו, לא רק מבחינה דתית אלא גם מבחינה לאומית. לשם כך, אימצו לעצמם האשורים סמליות לאומית הקושרת אותם לממלכת אשור, שלפחות על חלק מהשטחים שבהם התקיימה יושבות כיום קהילות אשוריות-נוצריות-דוברות ארמית רבות.[3]
האשורים במדינה העיראקית הצעירה
הרפובליקה העיראקית דירגה קהילות שונות לפי מגדר, מעמד, מוצא אתני וזהות דתית, עובדה שגרמה עוד יותר להתגבשות האשורים כמיעוט תחת מדינת המנדט. כתוצאה מכך, השתבש הקשר הקהילתי של האשורים עם שכניהם המוסלמים, מה שהוביל לחשדנות רבה בין הקהילות, להסתגרות קהילתית ובמקרים קיצוניים גם לאלימות בפועל. כמו כן, גיבוש אידאולוגיות לאומיות שנועדו לטפח את תחושת האזרח ותפיסת הזהות, העמיק עוד יותר את תחושת המיעוט של קהילות פריפריאליות, כמו המיעוט האשורי.[5]
עם זאת, תחת השלטון המלוכני, האשורים הצליחו להתנגד למיעוט על-ידי הצטרפות לתנועות אינטלקטואליות ופוליטיות שמאליות. אלה כללו קומוניזם, שמשך עיראקים בני קהילות מיעוט דתיות, אתניות ולשוניות שונות, ששיתפו איתם פעולה כוחות אופוזיציה אזוריים. כמו כן, היו פעמים שהאשורים אף הצליחו לנצל את מדיניות הממשלה באופן זמני ולהעניק להם את המרחב לפעול, להנכיח את תרבותם הקהילתית ולנהל משא ומתן למען הגדלת זכויות תרבותיות ופוליטיות.[5]
המגויסים האשורים
המגויסים האשורים הוא כינויה של יחידה צבאית שלחמה לצד הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הכח הוקם במהלך מלחמת העולם הראשונה כמליציה של מתנדבים אשר מטרתו הייתה להילחם במהלך המרד הערבי ובסכסוכי הגבול שקרו בעקבותיו, לצד הצבא הבריטי. במהלך שנות ה-20 הכח שימש לדיכוי מרידות מקומיות בעיראק של מוסלמים וכורדים. בסוף שנות ה-30 הכח עבר לפיקודו של ה-RAF, חיל האוויר המלכותי של בריטניה, כשמטרתו לשמור על בסיסי ה-RAF בעיראק.[6]
האשורים נתפסו בקרב חלקים גדולים באוכלוסייה העיראקית כזרועו של המשטר הבריטי כנגד האוכלוסייה המקומית. על כן, כל עוד שלט הצבא הבריטי בעיראק, האשורים נתפשׂו כבני חסותו ונהנו מהגנה שלו מפגיעה כלשהי מצד המקומיים שראו בהם משתפי פעולה של הבריטים. עם זאת, לאחר שעיראק קיבלה את עצמאותה בשנת 1932, הפסיקו האשורים ליהנות מחסותו של הצבא הבריטי והחלו להיחשף להתנכלויות מצד המקומיים.[6]
טבח סימל
התקופה שקדמה לטבח והתגברות המתח בין הקהילה האשורית לממשלת עיראק
סמל הטבח שמכיל את המילה ܛܒܚ (טָבַּח) שמשמעותה "אוגוסט" והספרה 7, כלומר "7 באוגוסט"
בשנת 1933, שנה אחת לאחר שעיראק קיבלה את עצמאותה, הקהילה האשורית עדיין חתרה לאוטונומיה.[4] בשנה זו, הפטריארך של כנסיית המזרח, חידש את הדיונים עם הרשויות הבריטיות והעיראקיות על ההמלצות של ועדת מוסול, שכללו הקמה של אזור אוטונומי עבור קהילתו האשורית בצפון עיראק. ועדת חבר הלאומים של מוסול קבעה מספר המלצות, בהן המליצה להבטיח השבה מחדש של השטחים האשורים שבהן החזיקו בעבר, גם אם לא באופן רשמי, לפני מלחמת העולם הראשונה. מה שלא יהיה, לדעת הוועדה, על עיראק להעניק לאשורים טריטוריה מסוימת לאוטונומיה והכרה בזכותם לחיות כישות עצמאית ריבונית.[5]
סדרה שלמה של פגישות שהתקיימו במאי 1933 בין הפטריארך לבין נציגי ממשלת עיראק בעניין האוטונומיה האשורית הגיעה למבוי סתום וממשלת עיראק החליטה לעצור את הפטריארך. פעולה זאת הכעיסה את קהילת האשורים והגבירה את המתיחות בין קהילה זו לממשלת עיראק. כשהמתיחות בין הממשלה העיראקית לאשורים החריפה בין מאי ליוני בשנת 1933, יצאה הממשלה העיראקית בקמפיינים ממשלתיים שמטרתם לעודד אנשים לתרום כספים עבור אספקה צבאית שתשמש כדי לדכא את התסיסה האשורית. בכירים עיראקים נשאו נאומי הסתה בפרלמנט, ונאומיהם הופצו בעיתונים השונים. יתר על כן, משרד החינוך העיראקי ביקש מתלמידים וממורים לתרום כסף לרכישת טנקים שישמשו נגד האשורים.[4]
לאור המציאות המתוחה שנוצרה בעיראק, הבינו רבים מהאשורים כי עליהם להגר מעיראק, ולכן רבים מהם ניסו לחצות את הגבול לסוריה כדי להתיישב באגן נהר הח'בור. אלא שהשלטונות הצרפתיים בסוריה החזירו את האשורים בחזרה לעיראק ולא איפשרו להם להשתקע בתחומי סוריה המנדטורית. עם שובם לעיראק, פגשו האשורים שניסו לעזוב כוחות עיראקים עוינים שהיו נחושים לחסלם. במהלך העימותים נהרגו עשרות אשורים וכן חיילים מצבא עיראק. מעשה זה זכה להתעלמות מוחלטת מצד הבריטים ולמעשה מצד הקהילה הבינלאומית כולה, לרבות חבר הלאומים.[4]
במפלגה הלאומנית הערבית, שהוקמה על-ידי רשיד עאלי אל-כּילאני, לאומן ערבי וראש ממשלת עיראק לעתיד, התפתחו רגשות עזים נגד אשורים שהובילו לעיתים להתבטאויות חריפות, להסתה ואף לאלימות בפועל. בעוד שהדבר יצר בעיות רבות במדינה, הוא הביא גם פתרון אפשרי לתיקון סוגיית האחדות הלאומית של עיראק. הממשלה העיראקית השתמשה באשורים כאויב זר שאפשר היה לאחד סביבו את כל המוסלמים בעיראק, כולל גורמים שהיו עד אותה עת בדלניים. הרטוריקה הזאת הובילה למצב שבו ההתנגשות עם האשורים הייתה כמעט בלתי נמנעת.[3]
אירועי הטבח
הקולונל בכּר סידקי, שהוביל את הכוחות העיראקיים בטבח סימל
באותה תקופה המלך פייסל שהה בשווייץ לצורך טיפולים רפואיים. במהלך שהותו הממלכה העיראקית התנהלה בהפקרות רבה. בנוסף לכך, הבריטים ראו בחומרה רבה את עזיבתו של המלך את עיראק ואף איימו על המשך כהונתו בשל כך. מי שהחליף אותו הוא יורש העצר שלו, הנסיך ראזי, אשר באותה תקופה נתן רשות למנהיג הכוחות השלטוניים, קולונל בכּר סדקי, לחסל את הקהילה האשורית. זאת פקודה שמטרתה הייתה ביסוס כוחו השלטוני בממלכה. כך בעצם אושר רשמית תחילתו של טבח.[3]
במהלך השבועות שקדמו לטבח, אשורים מדרום לכפר סימל החלו לעבור לכפר היות שסבלו מפשיטות מתמשכות של שבטים סמוכים אשר מטרתן היה לקדם את העימות האלים עם האשורים. כפר סימל הפך למקלט האחרון לאשורים שנמלטו מהכפרים שנבזזו. בתאריך 7 באוגוסט 1933, החלה כניסה של הצבא העיראקי לכפר סימל וסביבתו על מנת לחפש נשק בקרב האשורים המתגוררים שם ולהחרימו, זאת במקביל לפשיטות ולביזה. ביום שישי, 11 באוגוסט 1933 סיירו שתי משאיות של שוטרים חמושים בכפר סימל. באותו בוקר, שהו בכפר בין 300–500 אשורים אשר התבקשו למסור את נשקם לצבא העיראקי, שהחל מצידו לפתוח עליהם באש. מלבד פצוע אחד, לא היו ניצולים וכל הגברים הבוגרים בכפר באותו יום נהרגו.[3]
הטבח נמשך מספר ימים אשר במהלכו למעלה ממאה כפרים אשוריים נהרסו ונבזזו. בכפר סימל עצמו, על פי הערכות, 300 איש נרצחו, ובאופן כללי באזור נרצחו כשש אלף אשורים.[5] כמו כן, הממשלה הסיתה לוחמים שבטיים כורדים לתקוף אזורים אשוריים ולכן, ההרג, האונס והביזה לא פסקו במשך חודש שלם.[3]
בעקבות הטבח
האשורים שניצלו מהטבח הועברו למחנות בסימל. הממשלה העיראקית ניסתה להסתיר את הטבח מאזרחיה ומהעולם, אך כאשר התגלה הדבר, עשתה הממשלה העיראקית, בלחץ בריטי כבד, מאמצים רבים למנוע התפרצויות זעם ומעשי רצח נוספים. הבריטים, שהעריכו את האשורים לאור התנדבותם בעבר ליחידת "המגויסים האשורים" בחיל האוויר הבריטי, כעסו על הטבח ודרשו מהממשלה העיראקית למנוע התנכלויות נוספות. למרות זאת, לאחר הטבח בוצעו מספר מקרים בודדים של הרג או ביזה של אשורים, בעיקר על-ידי כורדים. המספר הכולל של הקורבנות האשורים באירועים אלו הוערך על-ידי הבריטים בכ-600 אנשים, אך מקורות אשורים העריכו אותו בכמה אלפים.[1]
לקיחת אחריות
לאחר המעשה, הכחישה ממשלת עיראק את מעורבותה במעשי הטבח. כשחזר המלך פייסל משהותו מחוץ למדינה, הוא התייחס לנושא וציין כי לא בוצע שום מעשה טבח ואף אישה אשורית לא עברה התעללות. יתר על כן, ממשלת עיראק העבירה חוק חירום לגירוש משפחתו של פטריארך הכנסייה המזרחית, מנהיג האשורים. כמו כן, ממשלת עיראק ביצעה חקירה רשמית לגבי מעשי הטבח, אך על אף גורם רשמי לא הוטלה האחריות למעשה. מפקד המבצע, הקולונל סדקי, הועלה בדרגה וזכה למצעד ניצחון שנערך לכבודו עם שובו לבגדאד.[3]
השלכות הטבח על המדינה העיראקית
בעקבות הטבח, עסקה מועצת חבר הלאומים בנושא האשורי והחליטה לדון ביישובם מחדש בגינאה החדשה או בברזיל. לא נעשו ניסיונות לפייס בין האשורים והמדינה העיראקית, והתפיסה הרווחת הייתה כי הקונפליקט בין המדינה המוסלמית לקהילה הנוצרית והמיעוטים הוא שורשי ותמידי. כמו כן, לטראומה הקשה שחוותה הקהילה האשורית במהלך טבח סימל היו השלכות ארוכות טווח, במיוחד עבור אלה שפחות משני עשורים קודם לכן שרדו את רצח העם האשורי.[5]
^ 123Sami Zubaida, Contested nations: Iraq and the Assyrians, Nations and Nationalism, 2000
^Russell A. Hopkins, The Simele Massacre as a Cause of Iraqi Nationalism: How an Assyrian Genocide Created Iraqi Martial Nationalism, Ohio: OhioLink ETD Center, 2016
^ 123456789Sargon Donabed, Reforging a forgotten history: Iraq and the Assyrians in the twentieth century, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2015
^ 1234Sargon Donabed, Iraq and the Assyrian Unimagining: Illuminating Scaled Suffering and a Hierarchy of Genocide from Simele to Anfa, Toronto: University of Toronto, 2010
^ 12345Alda Benjamen, Assyrians in modern Iraq: negotiating political and cultural space, New York: Cambridge University Press, 2022
