חיזוי רגשי (באנגלית: Affective forecasting; הידוע גם בשם חיזוי הדוניסטי או מנגנון חיזוי הדוניסטי) זו היכולת לצפות מה תהיה התגובה הרגשית (המצב הרגשי) שלנו בסיטואציה מסוימת בעתיד. על כן זהו תהליך מנטלי המשפיע על החלטות, ביצועים והתנהגות. טעויות בחיזוי הרגשי (באנגלית: Affective forecasting errors) הן חיזוי לא נכון לגבי הרגש האמיתי אותו נרגיש בעתיד (הערכת יתר או הערכת חסר).

כהנמן (פסיכולוג ישראלי בתחום קבלת החלטות וזוכה פרס נובל) ושנל (Kahanman and Snell) החלו את מחקרם על חיזוי הדוניסטי בתחילת שנות התשעים. הם בחנו את ההשלכות של חיזוי זה על קבלת החלטות. המונח "חיזוי רגשי" הוטבע בשנים מאוחרות יותר על ידי טימותי וילסון (אנ') ודניאל גילברט (אנ'). מחקרים מוקדמים התמקדו אך ורק במדידת החיזוי הרגשי (של הרגשות), מחקרי המשך החלו לבחון את רמת הדיוק בחיזוי והראו שבאופן מפתיע רוב בני האדם לוקים בחסר כאשר הם צריכים לחזות את מצבם הרגשי העתידי. לדוגמה: כאשר אנשים צריכים לחזות כיצד זכייה בלוטו תשפיע על אושרם, הם יטו להעריך יתר על המידה תחושות חיוביות עתידיות, תוך התעלמות מגורמים רבים אחרים שיכולים לתרום למצבם הרגשי מחוץ למצב הרגעי של הזכייה. מחקרים עכשוויים בוחנים את הקשר שבין חיזוי רגשי וטעויות בחיזוי הרגשי לבין נטייה לדפוסי אישיות. לדוגמה: כיצד דפוס אישיות מוחצן או מופנם משפיע על החיזוי הרגשי ומתי אילו מובילים לטעויות בחיזוי הרגשי.

חיזוי רגשי באופן מסורתי משך את תשומת הלב של פסיכולוגים וכלכלנים. הממצאים בתחומים אלו הובילו מומחים ממגוון תחומים אחרים לחקור תופעה זו, בין השאר בחקר האושר, בתחום המשפט ובתחום הבריאות. השפעת החיזוי הרגשי על קבלת החלטות ורווחה אישית (רווחת חיים) מהווה עניין רב באופן ספציפי לאנליטיקאים ומקבלי מדיניות בשדות מחקר אלו, אך גם בתחום האתיקה. הנטייה להעריך בחסר את היכולת להסתגל לאחר אירועים משני חיים הובילה לכך שתאורטיקנים מתחום החוק הטילו בספק את ההנחות העומדות מאחורי פיצויים עבור נזיקין. כלכלנים התנהגותיים משלבים את אי ההתאמה והפער שבין חיזוי רגשי לרגשות שמתקבלים בפועל בתוך מודלים ברווחה אישית ותועלת. חוסר התאמה זו מעלה גם חששות אצל אנליטיקאים בתחום הבריאות, כיוון שהרבה החלטות חשובות בתחום הבריאות תלויות בתפיסה של המטופלים לגבי איכות חייהם העתידית.

לחיזוי הרגשי ארבעה רכיבים: חיזוי לגבי ערכים רגשיים (האם הרגש הוא חיובי או שלילי), חוויה ספציפית של הרגש עצמו, משך הרגש ועוצמת הרגש^[1]. טעויות בחיזוי הרגשי יכולות להתרחש לגבי כל אחד מארבעת רכיבים אלו, אך חוקרים מצביעים באופן ברור על כך ששני רכיבים יותר מועדים להטיות מהאחרים. הטיות אילו בדרך כלל מתבטאות בהערכת יתר של משך הרגש ועוצמתו^[2][3]. וילסון וגילברט (Wilson and Gilbert) מכנים את הפער בין מה שצפינו למה שבסופו של דבר נחווה, הטיית ההשפעה (אנ'). "השפעה" פירושה הטעויות שאנחנו עושים הן בהערכת העוצמה של רגשותינו והן בהערכת משכן, ו"הטיה קוגניטיבית" היא הנטייה שלנו לטעות^[4][5]. הזנחה של המערכת החיסונית הנפשית (באנגלית: Immune neglect) היא סוג של הטיית ההשפעה, אך היא מופיעה בתגובה לאירועי חיים שליליים, בהם אנשים חוזים באופן שגויי את יכולתה של המערכת החיסונית הנפשית שלהם לזרז את החלמתם^[2]. לרוב אנשים יחסית מדויקים בחיזוי הרגשי שלהם, שכן הם לרוב חוזים באופן יחסית מדויק כיצד יחושו בתגובה לאירועים עתידיים^[1]. על אף זאת, ישנם מחקרים המצביעים על כך שחיזוי רגשי לרגשות ספציפיים בסיטואציות שהן מורכבות חברתית מוביל לחוסר דיוק רב יותר. למשל, נמצא שכאשר נשים מדמיינות סיטואציה של הטרדה מינית, הן חוזות שירגישו כעס, אך בפועל ישנו נתח יותר גדול מהמוטרדות שמדווחות על תחושת פחד^[6]. ישנם מחקרים המציעים כי חיזוי רגשי הכולל חיזוי של רגשות חיוביים הוא מדויק יותר מאשר חיזוי של רגשות שליליים^[7], מצב זה מצביע על הנטייה של אנשים להגזים בתפיסתם של סיטואציות ואירועים שליליים. חיזוי רגשי נעשה בהווה לגבי תחושות העתיד, לכן חוקרים בוחנים את תוצאות החיזוי, משמע בודקים האם החיזוי שנעשה בהווה אכן תואם את התחושה בפועל בעתיד^{[3][8][9][10]}. חיזוי רגשי במצב נתון בהווה, מעלה לתודעה ייצוג מנטלי של סיטואציה עתידית, ולכן חוזה כיצד נגיב רגשית לסיטואציה עתידית זו^[1]. על כן, מחקרים בתחום נעשים בשני שלבים, הכוללים את החיזוי העכשווי ומדידת הרגש המתרחש בסיטואציה בעתיד. צורה זו, בה בודקים את הרגש בהווה ואת הרגש המתקבל בעתיד, מאפשרת לבדוק את דיוק החיזוי הרגשי כמו גם את התרחשות הטעויות בחיזוי ומקורן. גילברט וילסון בחנו את התרחשות הטעויות וסידרו אותן לפי קטגוריות על סמך הרכיב, מתוך ארבעת הרכיבים של חיזוי רגשי, עליו הן משפיעות ובאיזה שלב הן נכנסות לתהליך החיזוי^[1]. כאשר מתרחשות טעויות בתהליך החיזוי, אנשים הופכים רגישים להטיות. הטיות אלו אינן מאפשרות לאנשים לחזות באופן מדויק את רגשותיהם העתידיים. טעיות בחיזוי יכולות להתרחש עקב גורמים חיצוניים, כמו אפקט המסגור, או עקב גורמים פנימיים כמו הטיות קוגניטיביות או ציפיות^[9]. שני הסוגים של גורמים אילו מושפעים ומשפיעים גם מהנטייה שיש לאדם לתכונות אופי מסוימות^[10]. כיוון שמידת הדיוק בחיזוי רגשי נמדדת על ידי הסתירה שבין חיזוי הרגש בהווה לבין תוצאת הרגש בסופו של דבר בעתיד, חוקרים בוחנים גם כיצד הזמן העובר משפיע על החיזוי הרגשי^[9]. רוב הממצאים שמראים כי אנשים באופן כללי אינם מדויקים בחיזויים הרגשי הוראו ^{[דרושה הבהרה]} על ידי כך שלאנשים ישנו ליקויי בהמשגה של מהו אושר ובהצלחת המרדף להשגתו ובמחקרים העוסקים בקבלת החלטות^{[11][12][13][14]}. ממצאים אילו בחיזוי רגשי מעלים שאלות פילוסופיות ואתיות בכל הנוגע להגדרת רווחת חיים^[15], וברמה היום יומית הממצאים השפיעו על הגישה במדיניות החוק, הבריאות וקבלת החלטות בעולם הצרכנות^[13][16].

משום שהספרות על תהליכים קוגניטיביים היא זו שמעלה את הטעויות בחיזוי הרגשי^[2][17][18], הן לרוב נובעות וממוסגרות כהטיות קוגניטיביות. חלקן קשורות באופן הדוק או חופפות למבנים (לדוגמה - הטיית ההשלכה ופער האמפתיה). בהמשך ישנה רשימה של תהליכים קוגניטיביים נפוצים המוכרים בספרות כתורמים לטעויות בחיזוי.

אחד המקורות הנפוצים ביותר לטעות בחיזוי רגשי בקרב אוכלוסיות וסיטואציות שונות ונרחבות היא הטיית ההשפעה. הטיה זו, היא הנטייה להעריך יתר על המידה את ההשפעה הרגשית של אירוע עתידי, בעיקר במונחים של עוצמה או של משך זמן^[1][17]. הנטיות להעריך יתר על המידה את העוצמה ומשך הזמן הן טעויות חסינות ועמידות הנמצאות בחיזוי רגשי^[2][16].

מחקר אחד המתעד את הטיית ההשפעה, בחן סטודנטים בקולג' המשתתפים בהגרלה של דיור. הסטודנטים היו צריכים לחזות כמה שמחים או עצובים הם יהיו שנה אחרי שיקבלו את הדיור במעונות הרצויים או הלא-רצויים להם. הסטודנטים חזו כי תוצאות ההגרלה יובילו להבדלים משמעותיים ברמת האושר שלהם, אך שאלוני המשך חשפו כי סטודנטים משתי הקבוצות (שקיבלו את המעונות שרצו או שלא רצו) דווחו כמעט על אותן רמות של אושר^[4]. כלומר, השוני בחיזוי של הסטודנטים לבין מה שחשו בפועל נבע מכך שהם העריכו יתר על המידה את הקצאת המעונות על אושרם העתידי.

ישנם מחקרים הנוגעים באופן יותר ספציפי ב"הטיית המשך" (durability bias), זו הנטייה להעריך יתר על המידה את הזמן שתגובות רגשיות עתידיות ימשכו^[16]. גם כאשר אנשים יעריכו באופן מדויק את עוצמת הרגשות העתידיים שלהם, הם לא בהכרח יהיו מסוגלים להעריך כמה זמן הרגש ימשך. הטיית הסבילות חזקה יותר באופן כללי בתגובה לאירועים שליליים. משמע שאנשים יטו להעריך יתר על המידה את משך רגשותיהם השליליים העתידיים יותר מאשר את רגשותיהם החיוביים העתידיים. חשוב להבין הטיה זו משום שהיא משפיעה על בחירותיהם של אנשים, שכן לאנשים יש נטייה להשקיע זמן במסלולים שהם מאמינים שיגרמו להם לאושר מתמשך, אך לפי הטיה זו, אנשים עשויים להשקיע בדברים הלא נכונים^[19].

הטיית ההשפעה היא מושג רחב ומכסה מגוון של טעויות ספציפיות יותר. סיבות להטיית ההשפעה מכילות מכניזמים כמו הזנחה של המערכת החיסונית הרגשית^[2], מוקדיות- אשליית המיקוד (focalism) והבניה שגויה (misconstruals). הטיית ההשפעה בחיזוי רגשי חשובה במיוחדת למומחים בתחום הבריאות, כיוון שהיא משפיעה הן על הציפיות של המטופלים לגבי אירועים רפואיים עתידיים כמו גם על היחסים שבין מטופל-מטפל. (ראה: בריאות).

ציפיות שעוצבו בעבר יכולות לשנות תגובות רגשיות לאירוע עצמו, בכך שהן נותנות מוטיבציה לאנשים לאשר את חיזויים הראשוני^[1]. בדרך זו, הנבואה שמגשימה את עצמה יכולה להוביל לתפיסה של האדם כי הוא חזה את רגשותיו באופן מדויק. תחזיות לא מדויקות יכולות אף להתעצם על ידי השפעות הציפיות. למשל, חוזה שמצפה מסרט להיות מהנה, כאשר בסופו של דבר הוא היה משעמם, יאהב אותו פחות באופן מאשר אדם שלא היו לו ציפיות לגבי אותו הסרט.

אירועי חיים גדולים יכולים להיות בעלי השפעה אדירה וארוכת טווח על רגשות של אנשים אך עוצמת הרגש נוטה לרדת עם הזמן, תופעה הידועה באנגלית כאוונסנס רגשי/ התפוגגות רגשית (emotional evanescence). כשאנשים עורכים חיזוי לעתיד הם נוטים לעיתים קרובות להתעלם מתופעה זו. פסיכולוגים הציעו שרגש אינו דועך לאורך זמן כצפוי, אלא שהגורמים המתווכים לו מורכבים מאוד^[1] ולאנשים יש תהליכים פסיכולוגים שעוזרים לדכא את הרגש. לעומת זאת אירועים מפתיעים, לא צפויים או לא סבירים יוצרים תגובות רגשיות עוצמתיות. אנשים אינם מרוצים מאקראיות וכאוס ועל כן הם אוטומטית חושבים על דרכים לייצר הגיון באירוע כשהוא מפתיע או לא צפוי. כשמתרחשים אירועים לא צפויים, אנשים הופכים כועסים ומנסים למצוא משמעות על מנת להתמודד עם האירוע. הדרך בה אנשים מנסים לייצר הגיון בסיטואציה יכולה להיחשב כאסטרטגיית התמודדות הנוצרת על ידי הגוף. רעיון זה שונה מההזנחה החיסונית לאור העובדה שמדובר ברעיון יותר זמני. הזנחה חיסונית מנסה להתמודד עם האירוע לפני שהוא בכלל קורה. ישנו מחקר המתעד איך תהליכי יצירת הגיון מפחיתים תגובות רגשיות. נמצא שכאשר אדם קבל מתנה קטנה היא מניבה תגובות רגשיות גדולות יותר כשהיא נתנה ללא סיבה. ניתן לטעון שזאת משום שסיבתיות מקלה ומסיעת לתהליך יצירת ההיגיון ומקהה מההשפעה הרגשית של המתנה. חוקרים סיכמו כי רגשות נעימים מתארכים אחרי סיטואציה חיובית אם אנשים אינם בטוחים לגבי הסיטואציה. מצבים אילו קשורים בהזנחת האודניזציה- הזנחת המצב הרגיל (ordinization neglect), אורדניזציה היא תהליך בו ישנה הפחתה רגשית בסיטואציה על ידי יצירת הגיון. כאשר אנשים נקלעים לסיטואציה חדשה הם באופן אוטומטי מפעילים את המערכת הקוגניטיבית כדי שהיא תהפוך את הסיטואציה להגיונית וניתנת לחיזוי. הפיכת היוצא מהכלל למשהו שבשגרה גוזל מהכוח של הרגש^[20]. על כן כאשר אנשים נכשלים ביכולתם לצפות שכאשר הם יוצרים הגיון לגבי אירועים הם באופן זה מפחיתים את תגובתם הרגשית, טעות זו נקראת הזנחת האורדניזציה^[1].

מחקרים מציעים שהדיוק של חיזוי רגשי עבור רגשות חיובים ושלילים תלויי ומבוסס על המרחק בזמן של החיזוי. פרינקנור, גלוצ'י, ואן דיג'יק ופולמן (Finkenauer, Gallucci, van Dijk, &Pollman) גילו שאנשים מראים דיוק רב יותר בחיזוי של הרגשות החיוביים מאשר השליליים כשהאירוע או הטריגר הנחזה רחוק יותר בזמן^[7]. מנגד, אנשים מציגים חיזוי רגשי ברמת דיוק גבוהה יותר עבור רגשות שליליים כאשר האירוע או הטריגר קרוב יותר בזמן. הדיוק של חיזוי רגשי מקושר גם למידה בה האדם חוזה את עוצמת הרגשות שלו. לווין, קפלן, לנץ וספר, הראו ב-2012, כי אנשים יכולים לצפות ברמת דיוק גדולה את עוצמת הרגשות החיוביים והשליליים שלהם ביחס לאירועים^[21].

המונח הזנחה חיסונית או הטיה חיסונית במקור נטבע כדי לתאר פונקציה של המערכת החיסונית הנפשית. הזנחה במובן זה מתייחסת לחוסר המודעות של החוזים לנטייתם להתאקלם ולהתמודד עם אירועי חיים שליליים^[2][22]. הגוף, באופן לא מודע, מאתר אירועים מלחיצים ומנסה להתמודד איתם או להימנע מהם. אנשים נבדלים באסטרטגיות ההתמודדות הרגשיות שלהם עקב הבדלים באישיות. ישנם אנשים שמתמודדים עם רגשותיהם וכאלו שנמנעים מהן. ישנה השערה כי עקב כך שאנשים לא לוקחים בחשבון את אסטרטגיות ההתמודדות שלהם כאשר הם חוזים את השתלשלות אירועי העתיד, אנשים בעלי אסטרטגיות התמודדות טובות יותר יהיו בעלי הטיית השפעה גדולה יותר או פער גדול יותר בין חיזויים לתוצאה בפועל. אך אנשים בעלי אסטרטגיות התמודדות טובות יותר גם מתאוששים מהר יותר מאירועים שליליים^[22]. רוב בני האדם לא מבינים את ההשפעה של דרך התמודדותם על רגשותיה לאחר אירוע אמוציונאלי. הזנחה זו של המערכת החיסונית הנפשית יוצרת הטיה לאירועים שליליים וחיוביים כאחד ונוצר חוסר דיוק בחיזוי עקב אי לקיחה בחשבון של יכולת ההתמודדות ויכולת ההתגברות לאירועים אמוציונליים^[23]. גילברט וילסון הציעו גרסה נוספת להזנחה חיסונית הנקראת פרדוקס אזור הביתא. זהו מצב בו ההחלמה מסבל אינטנסיבי מהירה יותר מאשר החלמה מחוויה פחות אינטנסיבית וזו בשל ההתגייסות של מערכת ההתמודדות. כאשר ישנה התגייסות של מערכת ההתמודדות בחוויות קשות, היא מובילה לטעויות בחיזוי שכן היא מחבלת ביכולת זו^[24]. לעומת זאת דיוק בחיזוי הרגשי יכול לקדם את פרדוקס אזור הביתא. לדוגמה, אדם מצפה לרוב שזמן ההחלמה מפציעה תתבסס על סמך חומרתה. אך כאשר אדם פצוע באופן קשה הוא לרוב ינקוט באמצעים אקטיביים כדי לזרז את החלמתו לעומת מצבים פחות קשים (נטילת תרופות, התייעצות עם מומחים, פיזיותרפיה, ניתוחים). על כן באופן פרדוקסלי האדם יחלים מהר יותר מפציעה קשה מבינונית. בצורה זו עובדת גם מערכת החיסון הנפשי, כאשר אדם נמצא תחת מצב סטרס קשה, אנשים נוטים לעשות רציונליזציה לגירושים שעברו, להורדה בדרגה בעבודה ולמחלות אך לא למצבים יותר קלים כמו חוסר השראה או לכך שהמעלית איטית. התוצאה שנובעת מכך באופן הפרדוקסלי היא שלעיתים אנשים יחלימו באופן מהיר יותר מחוויות דחק מאשר מחוויות שהן פחות מלחיצות. באופן זה אדם יעשה עבודה קוגניטיבית נרחבת הכוללת רציונליזציה לבגידת בן זוגו אך לא להרגליו המעצבנים^[24].

אשליית המיקוד(אנ') הוא מונח שנטבע לראשונה בשנת 1998 על ידי כהנמן ושקד. אשליה זו מתרחשת כשאנשים מתמקדים יותר מדי על פרטים מסוימים באירוע, ומתעלמים מגורמים אחרים^[25]. מצב זה מגביר את נטייתם של אנשים להגזים בתפיסתם לגבי אספקטים ספציפיים בחייהם כאשר הם מתמקדים בהם^[26]. על כן מצב זה יכול להשפיע על רמות האושר ולגרום לטעיות בחיזוי של האדם לגבי אושרו העתידי.

הנחה זמנית (או העדפת זמן באנגלית: Time discounting) היא הנטייה לתת יותר משקל לאירועים המתרחשים בהווה מאירועים עתידיים. ישנה העדפה לתגמול מידי מאשר לתגמול עתידי, בעיקר כאשר הזמן עד לקבלת התגמול הוא ארוך ובמיוחד בקרב ילדים ומתבגרים. למשל, ילד עשוי להעדיף ממתק אחד עכשיו על פני חמישה ממתקים בעוד ארבעה חודשים. ככל שמשך הזמן ארוך יותר עד לגמול, כך אנשים נוטים יותר לשכוח את ההשפעות העתידיות. כפי שנובע מדוגמת הממתקים, אפילו שחמש יחידות ממתקים מספקות יותר מאשר אחת, העובדה שייקח ארבעה חודשים לקבל כזה תגמול יכולה לגרום לילד להתעלם מהעובדה שהיא או הוא יהיו מסופקים יותר בהרבה בעתיד. דפוס זה מכונה לעיתים "הטיית ההווה" משום שהשיפוט של אנשים נוטה לתעדף אירועים עכשוויים. לעיתים קרובות כלכלנים רואים בהנחת הזמן כמקור לתחזיות שגויות לגבי תועלת עתידית.

חוזים רגשיים מסתמכים תכופות על זיכרונות של אירועי עבר. כשאנשים מדווחים על זיכרונות מאירועי עבר הם עשויים להשמיט פרטים חשובים, לשנות את הדברים שאירעו, ואפילו להוסיף דברים שלא התרחשו. זה מצביע על כך שייתכן שהמוח מייצר זיכרונות בהתבסס על מה שקרה בפועל, ובהתבסס על גורמים נוספים, לרבות הידע של האדם, חוויותיו, וסכמות קיימות. השימוש בזיכרונות נגישים אך לא מייצגים מהעבר, מגביר את "השפעת ההטיה". מעריצי בייסבול למשל, נוטים להשתמש במשחק הטוב ביותר שהם זוכרים כבסיס לחיזוי הרגשי שלהם לגבי המשחק שהם עתידים לראות. באופן דומה, נוסעים נוטים לבסס את התחזית שלהם בנוגע לחוסר הנעימות שתבצר עבורם אם יפספסו את הרכבת, בהתבסס על הזיכרון הגרוע ביותר שלהם בו פספסו רכבת^[27]. מחקרים רבים מצביעים על כך שהערכות רטרואקטיביות של חוויות העבר מועדות לשגיאות נרחבות, כמו למשל הזנחת משך הזמן או הטיית הדעיכה. אנשים נוטים להדגיש יתר על המידה את חוויות השיא ואת הדרך שבה הסתיימו החוויות כשהם מנסים להעריך אותם, במקום לנתח את האירוע כמכלול. למשל, בהיזכרות בחוויות כואבות, אנשים מדגישים יותר את הרגעים שגרמו להם לחוסר נוחות הגדולה ביותר ולדרך שבה הסתיים האירוע, ואינם לוקחים בחשבון את משך החוויה^[15]. דיווחים רטרואקטיביים על חוויה לעיתים קרובות מתנגשים עם דיווחים עכשוויים של אירועים, ומצביעים על סתירות בין הרגשות הממשיים שנחוו במהלך אירוע לעומת הזיכרון שלו^[3]. בעיה נוספת שיכולה להתעורר בחיזוי הרגשי היא שאנשים נוטים לזכור שלא כהלכה את התחזיות הקודמות שלהם. אנשים למשל נוטים לשכוח כיצד הם חזו חוויה מסוימת לפני שזו קרתה, ויחשבו כי הדרך שבה הם חזו את רגשותיהם לפני החוויה היו זהות לרגשות הממשיים שלהם במהלכה. לכן, אנשים לא מבינים שהם טעו בתחזיות שלהם, וימשיכו לחזות באופן שגוי סיטואציות דומות בעתיד. כאשר אנשים מתבקשים להיזכר כיצד הם חזו את רגשותיהם בעבר בנוגע לעתיד, הם לרוב מדווחים כיצד הם מרגישים בהווה ולא נזכרים בחווייתם האמיתית מהעבר. הטיה זו של הזיכרון יוצרת מצב בו למידה מאירועי העבר לקראת חוויה עתידית אינה אפשרית^[28].

כשחוזים מצבים רגשיים עתידיים, אנשים צרכים קודם להבנות ייצוג טוב של האירוע. אם לאנשים יש הרבה ניסיון עם האירוע הם יכולים לדמיין אותו בקלות. אם אין להם הרבה ניסיון עם האירוע, הם צריכים ליצור ייצוג של מה שקרוב לוודאי שהאירוע יכיל^[1]. לדוגמה, אם אנשים ישאלו איך הם ירגישו אם יפסידו מאה דולר בהתערבות, סביר שמהמרים יבנו יותר בקלות ייצוג מדויק של האירוע. על פי "תאורית רמת ההבניה" אירועים רחוקים מומשגים באופן יותר מופשט מאשר אירועים מידיים^[29]. חוסר בפרטים מוצקים מניע את החוזים להסתמך על ייצוגים כללים או אידיאליים יותר של אירועים, מה שמוביל לתחזיות מופשטות ולא מדויקות^[30]. למשל, כשאנשים שנתבקשו לדמיין איך יראה 'יום טוב' עבורם בעתיד הקרוב, אנשים תיארו אירועים חיוביים ושליליים. אך כשנתבקשו לדמיין איך ייראה "יום טוב" עבורם בעוד שנה, הם השתמשו בתיאורים יותר חיוביים ואחידים^[29]. אפקט המיסגור, קונטקסט סביבתי והיוריסטיקות יכולים כולם להשפיע על האופן בו חוזה ממשיג אירוע עתידי וכך גם את הרגש כלפיו^[14][17].

הטיית ההשלכה (באנגלית: Projection bais) הוא מונח חדש משנת 2003 ונטבע לראשונה על ידי לווינסטיין, או'דונוגהו ורבין (Loewenstein, O’Donoghue & Rabin). הוא מתייחס לנטייה להשליך באופן שגוי את העדפותינו העכשוויות על אירוע עתידי^[31][32]. כשאנשים מנסים להעריך כיצד יהיה מצבם הנפשי בעתיד הם מנסים לספק הערכה לא משוחדת. עם זאת, הערכותיהם של אנשים מזוהמות על ידי המצב הרגשי הנוכחי שלהם ולכן זה עשוי להיות קשה עבורם לחזות את מצבם הרגשי בעתיד, מצב הידוע גם בשם זיהום מנטלי^[1]. למשל, אם סטודנט היה במצב רוח שלילי משום שהוא גילה כי נכשל במבחן, ואם סטודנט זה חזה עד כמה ייהנה במסיבה כעבור שבועיים, מצב הרוח השלילי העכשווי שלו עשויה להשפיע על התחזית. כדי לייצר תחזית מדויקת הסטודנט יצטרך להיות מודע כי התחזית שלו מוטה עקב הזיהום המנטלי, עליו להיות בעל מוטיבציה לתקן את ההטיה, ולהיות מסוגל לתקן את ההטיה בכיוון ובהיקף הנכון^[33]. הטיית ההשלכה יכולה לנבוע מהטיה הנקראת "פערים באמפתיה" או "פערים חמים-קרים באמפתיה". הטיה זו מאופיינת על ידי הערכת חסר של ההשפעה של המצב הרגשי של הפרט ביכולתו להבין את זולתו ותחושותיו^[34][35]. כאשר מדובר בחיזוי רגשי, הטיה זו מתאפיינת בכך שהעירור הפסיכולוגי השונה של ההווה והעתיד מתערבבים, אך החוזה לא לוקח זאת בחשבון^[1][3]. למשל, כאשר אנשים רעבים הם ייטו להעריך יתר על המידה, כמה הם ירצו לאכול בעתיד, תוך התעלמות מההשפעה של הרעב שלהם על העדפות עתידיות. הטיה חשובה בחיזוי רגשי מקושרת להטיית ההשלכה, והיא הזנחת האישיות. הטיה המתייחסת לנטייה של אנשים להתעלם מהאישיות שלהם בעת קבלת החלטות בנוגע לעתיד הרגשי שלהם. במחקר שנעשה בשנת 2010 נבחנו תחזיות של סטודנטים בנוגע לרגשות שלהם על תוצאות מבחן עתידי. אלו שימשו כדי למדוד טעויות בחיזוי רגשי הקשורות לאישיות. הם מצאו כי הסטודנטים לא היו מסוגלים לקשר את התחזית שלהם בנוגע לרגשותיהם שיעלו מתוצאות המבחן לנטייתם האישיותית לאושר^[36]. כדי להמשיך לחקור את הזנחת האישיות, החוקרים בחנו אושר בהקשר לנירוטיות. נמצאה קורולציה בין נוירוטיות להטיית ההשפעה, שהיא הערכת יתר של אורך ועוצמת הרגשות^[36].

באופן כללי, רגש הוא מקור מוטיבציוני רב עוצמה. אנשים נוטים לרדוף אחר חוויות והישגים שיגרמו להם לחוש כמה שיותר הנאה לעומת חוויות שיגרמו להם לפחות הנאה. בחלק מהמקרים, טעויות בחיזוי רגשי נובעות משימוש באסטרטגיות של חיזוי כאמצעי מוטיבציוני להשיג או להימנע מחוויות נצפות. סטודנטים למשל, עשויים לחזות שהם יהיו הרוסים אם יכשלו במבחן כדרך לתת לעצמם מוטיבציה ללמוד קשה יותר לקראתו^[37].