חורבות גדי (סוואהיליGedi) או גדה (Gede) הן אתר ארכאולוגי והיסטורי של עיר סוואהילית השוכנות על גבעה מיוערת סמוך לכפר באותו שם, כ-6.5 ק"מ מחוף האוקיינוס ההודי. האתר נמצא כ-15 ק"מ דרומית-מערבית לעיר מלינדי וכ-90 ק"מ צפונית-מזרחית למומבסה בדרום-מזרח קניה. גדי הייתה אחת מהערים הסוואהיליות החשובות ביותר בחופי מזרח אפריקה בין המאה ה-12 והמחצית הראשונה של המאה ה-17, מועד בו ננטשה. העיר שהייתה מרכז סחר חשוב באוקיינוס ההודי, התעשרה והגיעה לשיאה במאה ה-15, דבר הניכר בשרידיה הכוללים חומות, מסגדים, ארמון גדול, מערכת אספקת מים, אתרי קבורה ומבנים אחרים[1], כמו גם בשפע של מוצרים מיובאים שנמצאו ברחבי האתר. בשיאה מנתה אוכלוסיית העיר כ-2,500 תושבים. גדי מייצגת היטב את האדריכלות ותכנון הערים הסווהיליים, והיא הוכרזה כאתר מורשת עולמית ב-2024[2].
היסטוריה
הערים הסווהיליות הראשונות עלו על בימת ההיסטוריה במאה ה-6, אולם גדה הופיעה בשלב מאוחר בהרבה. לפי תיארוך פחמן של קבר באתר, העיר נוסדה במאה ה-11 או בראשית המאה ה-12[3]. במאה ה-15 הוקמה חומה ראשונה סביב הגבעה כך שתחמה שטח של 18 הקטאר. התאסלמות התושבים במאה ה-12 ניכרת בשלושה מסגדים שקמו זה על גבי זה בצפון העיר, ואשר נבנו בין המאות ה-12 וה-14. סגנון המסגדים מגלה השפעה של פלג האיבאדיה. במאה ה-16 הוקמה חומה פנימית סביב חלק מהאתר (כ-7.3 הקטאר), כנראה בשל האיום הפורטוגזי. בתקופה זו המכונה "תור הזהב של התרבות הסוואהילית" העיר הגיעה לשיאה, אך החלה לשקוע לקראת סוף המאה ה-16, במקביל לשקיעתן של ערים סוואהיליות רבות אחרות בתקופה זו. שקיעה זו מיוחסת למספר סיבות: הנוכחות הצבאית והמונופלין המסחרי של האימפריה הפורטוגזית, התקפה של בני ווזימבה ב-1589, הגירה והתקפות של שבטי אורומו שהגיעו מסומליה ובעיות באספקת המים של העיר. גדי ננטשה לחלוטין במחצית הראשונה של המאה ה-17.
המחקר והשימור באתר
גדי הייתה מוכרת לבני המיג'יקנדה (אנ') שמתגוררים בקרבתה, והיא נחשבה בעיניהם לקדושה. אחרים האמינו שרוחות רעות מתגוררות במקום או שהוא מוגן על-ידי רוחות של כוהנים שמטילים קללה על מי שפוגע באתר[4]. לאדם הלבן גדי נודעה לראשונה ב-1884, כאשר החוקר סר ג'ון קירק (אנ') ביקר במקום. עם זאת, האתר לא נחקר עד שנות ה-20 של המאה ה-20 עת "התגלה מחדש" וב-1927 הוכרז כמונומנט היסטורי. ב-1929, לאחר ששודדי עתיקות החלו בוזזים פריטי חרסינה סינית, גדי הוכרזה כאתר מוגן. ב-1939 מחלקת עבודות ציבוריות של קניה החלה לשחזר מבנים שהיו בסכנת התמוטטות. חפירות במקום החלו רק ב-1948 בניצוחו של ג'יימס קירקמן (James Kirkman), בד בבד עם הכרזת גדי והחורש המקיף אותה כפארק לאומי. חפירות אלה נמשכו עד 1958 וכן במספר הזדמנויות בשנות ה-60 ובשנות ה-80. קירקמן חקר את המבנים במרכז האתר, ובין היתר את המסגד הגדול ב-1954 ואת הארמון ב-1963, וכן מספר מסגדים ובתים נוספים. בנוסף, הוא פינה צמחייה שגדלה פרא באתר ותיקן את החומות. בעקבות החפירות במסגד הגדול, קירקמן פרסם דוח בשם "העיר הערבית של גדי, המסגד הגדול, אדריכלות וממצאים ("The Arab City of Gedi, The Great Mosque, Architecture and Finds"). בשנות ה-90 של המאה ה-20 המחקר באתר התחדש, ותשומת לב מיוחדת ניתנה לשרידי מבנים שלא נבנו מאבן. סקר ארכאולוגי גילה ריכוז צפוף של מבני בוץ עם גגות קש(Thatching). בשנת 2000 הושלמה בנייתו של מוזיאון באתר, במימון האיחוד האירופי ואשר מתמקד בתרבות הסוואהילית. ב-2001 נערך סקר טופוגרפי של האתר שנועד לבחון את התפתחות העיר ואשר התמקד בשטחים שבין שתי החומות. בשנים שלאחר מכן המחקר המשיך להתמקד בהתפתחות הבנייה לפני המאה ה-15 תוך שימת דגש על מבנים שנבנו מאבן גיר המיוצרת משוניתאלמוגים(Coral rag).
האתר
חורבות גדי משתרעות על-פני שטח של 18 הקטאר על גבעה מיוערת. שטח זה תחום על ידי חומה מהמאה ה-15 בגובה של 3 מטרים וברוחב של 45 ס"מ. שטח של 7.3 הקטאר במרכז האתר מוקף על ידי חומה פנימית מהמאה ה-16. בתחום החומה הפנימית ניצבים שני מסגדים גדולים, שלושה מסגדים נוספים, ארמון או בית שייח', ארבעה בתים גדולים, מספר בתים נוספים וארבעה קברי עמוד גדולים. בין שתי החומות נתגלו בתי אבן מעטים בלבד שכוללים שני מסגדים, ומחוץ לחומה החיצונית ניצב מסגד נוסף ומספר מבנים לא מזוהים. הגרעין העירוני בתחום החומה הפנימית בנוי בצורה מתוכננת של רחובות שתי וערב, ובבתי השרד התגלו צינורות ניקוז ובורות לאיסוף מים וכן בתי שימוש. רוב המבנים בעיר היו בתי מגורים עשויים בוץ עם גגות קש שניצבו בין שתי החומות, אולם אלה לא שרדו וכיום נראים באתר רק מבנים שנבנו מאבן אלמוגים מהאוקיינוס הסמוך וחומר. כל המבנים בגדי הם בני קומה אחת וניצבים על יסודות לא עמוקים. סביב לגדי היו מספר אתרים קטנים יותר שבהם מסגד, קברים ומספר מבני מגורים.
מסגדים
במסגדים בגדי ישנם מתקני רחצה לעריכת וודוא אך אין בהם מינרה. המסגדים מתאפיינים בחדר מקדים שגובל באולם המרכזי. שניים מהמסגדים באתר מכונים "המסגד הגדול" - המוקדם מהמאה ה-14 והמאוחר מהמאה ה-15, עת היו פעילים במקביל זה לזה. קיומם של שני המסגדים הגדולים עשוי להצביע על כך שהמרכז העירוני שינה את מיקומו.
"המסגד הגדול המוקדם" שוכן מחוץ לחומה הפנימית בצידו הצפון-מזרחי של האתר, והוא נחקר ב-1999. המבנה בנוי על גבי שני מסגדים קודמים, האחד מהמאה ה-12 והשני מהמאה ה-13. אורכו של המבנה המלבני הוא 26 מטרים לאורך ציר דרום-צפון.
"המסגד הגדול המאוחר" הוקם במאה ה-15 ונבנה מחדש כמאה שנים לאחר מכן. המסגד שוכן בתחום החומה הפנימית, וגם לו אין מינרה. גרם מדרגות פשוט הוביל אל הגג, ומשם ניתנה הקריאה לתפילה. המבנה מלבני עם ורנדה בכל צד, והוא נעדר את החדר המקדים שאופייני למסגדים האחרים באתר. הגג נתמך על ידי שלוש שורות של שישה עמודים מלבניים בגובה של 3.5 מטרים, ושורת העמודים המרכזית מסתירה את המחראב, כמקובל במסגדים במזרח אפריקה. המחראב עשוי אבן ומעוטר בחרסינה מיובאת. מימין למחראב נמצא המינבר שעשוי משלוש מדרגות פשוטות. המבנה עשוי מלבנים שיוצרו מאבן גיר שמקורה בשונית אלמוגים וגם החומר הופק ממנה.
בגדי מסגדים נוספים שרובם היו פרטיים, נוהג שבמידת מה עדיין נוהג באזור.
המסגד הגדול. משמאל למטה נראית הבאר הסמוכה למסגד
פנים המסגד הגדול
מחראב
הארמון
הארמון, או בית השייח', בגדי השתרע על פני שטח של דונם אחד, וכשליש ממנו היה מקורה. יתר השטח היווה חצרות פתוחות. הכניסה לארמון הייתה דרך שער עם ספסלים משני צדדיו, ושמונה שקעים מעליו. מעבר לשער השתרעה חצר שקועה בכיוון דרום-צפון עם בימה בצידה האחד וספסל מוארך בצידה האחר. חצר זו תוארה כחצר המשפט ובה השליט ערך משפטים. מהחצר הוביל מעבר לאולם שימוע ובצידו המערבי של זה שוכן אולם קטן בעל כניסה נפרדת אשר נועד לפי קירקמן לנשים. האגף העיקרי של הארמון היה בצידה הדרומי של החצר ובו מספר יחידות דיור שבכל אחת מהן חדר רחצה ושירותים, חצר ובה באר ומחסנים, וכן חדר ללא דלתות ועם פתח סמוך לגג, אשר לפי קירקמן שימש כמעין כספת. ייתכן שחדר זה שמצוי גם בבתים נוספים באתר שימש לאחסנת פריטים דוגמת קרני קרנף שנצודו בפנים היבשת ויועדו לייצוא. צמוד לארמון מצידו הצפוני, אך מופרד ממנו במעבר, ניצב מבנה שבו שלוש דירות ובכל אחת מהן שירותים. לבנין זה הייתה צמודה חצר עם שני חדרי עזר וייתכן שמכלול זה שימש כאזור שירות לארמון. הוצע כי הארמון לא נוסד כמבנה מגורים פרטי גרידא, אלא יועד מלכתחילה לשמש למכלול שימושים ציבוריים ומסחריים; וייתכן שהמבנה התפתח לאורך תקופה של כ-150 שנים ונוספו לו שימושים ויחידות מגורים עד שהגיע למראהו הסופי[5].
הכניסה לארמון
חצר המשפט השקועה בארמון. מימין נראית הבימה ומשמאל הספסל
בתי מגורים
בית מגורים - "בית החרוז הוונציאני"
כל בתי המגורים ששרדו באתר ואשר נחפרו, שוכנים בתחומי החומה הפנימית ושימשו את העילית, שכן אזרחים מהשורה התגוררו בבתי בוץ וקש שלא שרדו. ארבעת הבתים הגדולים ("בית הקיר", "בית הקיר המערבי", "בית הדאו" ו"הבית הגדול") נמצאו בגרעין המרכזי של העיר, ובתים נוספים קטנים יותר שוכנים סמוך לארמון. אף שלבתים ממדים ותוכניות שונות, התוכנית הבסיסית היא של שלושה חדרים - חדר ראשי מוארך ושני חדרי שינה בצידו האחורי של הבניין, וכן שתי חצרות - חצר קדמית שקועה וחצר שירות. לאחד החדרים הקטנים היה צמוד חדרון כספת כפי שהתגלה בארמון. בבתים רבים נמצאו שירותים שמוקמו בצידו האחורי של החדר הראשי, ובארות התגלו בחצרות חלק מהבתים. החצר הקדמית שמשה את חיי היומיום וייתכן ששימשה גם לאירוח.
קברים
מבין הקברים בולטים קברי עמוד שהיו קברי העשירים. קברי עמוד הם המאפיין המוסלמי הייחודי של התרבות הסוואהילית שלא מצוי בשום מקום אחר בעולם המוסלמי. הקבר בנוי מאבן מעובדת ומעוטרת במשטחים שקועים, ואשר עליה ניצב עמוד. קבר אחר יוצא דופן בכך שהוא נושא עליו תאריך - שנת 802 לפי הלוח המוסלמי (1399).
קבר עמוד
מראה באתר וקבר עמוד מימין
מראה באתר וקבר עמוד
מצבה עם כיתוב בערבית ותיארוך לשנת 1399
בארות
בגדי בארות רבות ביחס לעיר סוואהילית בת זמנה. אלה כוללים בארות גדולות שעשויות מקירות אבן מחוזקים, בעיקר ליד המסגדים, ובארות משפחתיות קטנות יותר בתוך או בסמוך לבתי המגורים. קיימת תיאוריה לפיה בגדי היו חמאמים רבים, עובדה שמסבירה את הימצאותם של בארות רבים ברחבי העיר[6].
