חוה (אוה) סמואל נולדה בעיר הגרמנית אסן. אביה, ד"ר סולומון סמואל שימש כחזן וכרב בעיר. בית המשפחה נטה לאמנות. אחיה, הנס-יוחנן היה נגן עוגב ואילו אחותה אדית סמואל הייתה אמנית בובות. בין השנים 1921–1923 למדה סמואל אמנות בבית הספר "פולקוונג" (Folkwang-Schule) באסן. בעת שהותה בכפר האמנים וורפסדוודה (Worpswede), בשנת 1923, נחשפה לרעיונות של תנועת הבאוהאוס, והושפעה מיצירותיו של פרנק מאזארל (Masereel). את ההתמחות בקרמיקה עשתה בין השנים 1924–1927 בבית המלאכה לקרמיקה "מרגרטנהוה" בראשות וויל לאמארט (Lammert). בשנת 1931 למדה בבית הספר לאמנות מעשית בשטוטגרט.
בשנת 1934 עלתה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. בירושלים הקימה בית מלאכה לקרמיקה בשם "היוצר", בשיתוף המהנדסיצחק רייך. היה זה בית המלאכה הראשון לקרמיקה בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל. בית המלאכה מוקם בחצר בית הספר "תורה ומלאכה", שנסגר בשנת 1930. בחודש מאי 1933 נערכה ב"בית הנכות בצלאל" תערוכה מעבודותיה של סמואל. ביוני 1933 הצטרפה לבית המלאכה האמנית פאולה אהרונסון, במקומו של רייך שעזב. השתיים חלקו חדר מגורים בביתה של משפחת בן-דוד ברחוב הנביאים בעיר.
בשנת 1934, בעקבות נישואיה של פאולה, סגרו השתיים את בית המלאכה בירושלים והקימו בית מלאכה לקרמיקה בשם "כד וספל" בראשון לציון. בית המלאכה הכיל תנור בעל שני מבערים ומדחס. העבודות של "כד וספל" כללו מגוון רחב של כלי חרס העשויים בטכניקות קרמיות שונות. בשנת 1936 עזבה פאולה את בית המלאכה[1] בין הפריטים שעוצבו ב"כד וספל" היו דמויות קרמיקה מזוגגת היצוקות בתבניות אותן עצבה סמואל. דמויות אלו, כגון "מוכרת התרנגולות", מאופיינות במוטיביםיהודיים או מזרחיים וכוללות דמויות של מנגנים, דמויות מזרחיות ודמויות מן המסורת היהודית. בנוסף, עיצבה סמואל כלים שונים ועליהם עיטור בסגנון מזרחי, כגון "כד עם דמות פרש".
בשנת 1979 נסגר "כד וספל" וסמואל עברה להתגורר ברמת גן. היא נפטרה בשנת 1989.
יצירתה
למרות שעיקר יצירתה של חוה סמואל היה בתחום הקרמיקה, הרי שהרבתה להציג גם ציור ורישום בתערוכות שונות. היא גישרה ביצירתה בין היותה ציירת להיותה קדרית וב-1940 עדיין הציגה כציירת במוזיאון תל אביב. התייחסותה של סמואל לקדרות היא מנקודת המוצא הדואלית של ציירת ופסלת, גם אם הציור תופס רק חלק קטן מהכלי. זהו ציור דקורטיבי, ספונטני, אך מאופק, שנושאיו בעיקר: הטבע (פרחים וחיות האזור), דמויות מזרחיות וסיפורי התנ"ך.[2] יצירות הקרמיקה שלה כללו דמויות ופריטים היצוקים בתבנית ומעוטרים בזיגוג צבעוני. רבים מפריטים אלו נשאו מוטיבים מן התרבות היהודית. כלי הקדרות שיצרה במפעל עוטרו בציור חופשי שהושפע גם מן הארכאולוגיה הארץ ישראלית. על הייחודיות של סגנונה נכתב ש"סגולתה של חווה סמואל הקדרית בכך שאינה נרתעת מן הקישוט הצבעוני. לפי שהיא ציירת וקדרית כאחת, היא נמנית עם המועטים בארץ, במשך שנים הייתה היחידה, שלא הדירה מאמנותה את השימוש בעיטורים ובזיגוג. ולא מפני שיצירותיה היו לוקות בלי קסם הצבע ובלי חן העיטורים, אלא מפני שמעולם לא חסרה את כוח הדמיון ואת חדוות המשחק היוצרת".[3]
גלריה
לוח זיכרון להכרזת המדינה בית דיזנגוף, תל -יפו
מוכרת התרנגולות יציקת חלקים בתבנית ובניה ידנית, צביעה וזיגוג, גובה 28 ס"מ אוסף ניצה סמואל
חנוכיה, שנות הארבעים המאוחרות יציקה בתבנית, צביעה וזיגוג, 5x25x20.5 ס"מ אוסף פרטי
כד עם עיטור יעלים גובה 26 ס"מ אוסף יורם סמואל
כד עם עיטור יעלים (גובה 26 ס"מ), קערה עם עיטור תרנגול (קוטר 28 ס"מ) וכד עם עיטור דגים
יד לנופלים, 1964 תבליט קרמי, 3x2.5 מ' בית יד לבנים, ראשון לציון
^קטלוג "מוזיאון הארץ" (שמו הראשוני של מוזיאון ארץ ישראל / מוז"א) ציורים, רישומים, קריקטורות", בעריכת: רוס יוסף, דפוסת: מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 1967, מאמרו של אורי בושביץ באסופה.
