חגורה געשית היא חבל גאולוגי נרחב פעיל מבחינה געשית. חגורות געשיות מצויות לרוב לאורך גבולות בין לוחות טקטוניים ועשויות להכיל כמה שדות ומתחמים געשיים. חגורות געשיות דומות במבנה לרכסי הרים, אך ההרים בחגורות אלה לא נוצרו באמצעות אורוגנזה אלא הם הרי געש.

חגורות געשיות עשויות להיווצר במגוון מיקומים טקטוניים. אחד מהם הוא אזורי הפחתה – אזור בו חודר קרום אוקייני כבד וקר מתחת לקרום אחר, ובעומק אזור החיכוך ביניהם נוצרת מאגמה. אחת מהחגורות הגעשיות הגדולות ביותר שנוצרו בדרך זו היא החגורה הגעשית אוחוצק-צ'וקוטקה (Okhotsk-Chukotka Volcanic Belt), הנמתחת לאורך 3,200 ק"מ מים אוחוצק עד לאוקיינוס הקרח הצפוני, בגבול בין הלוח האירו-אסייתי והלוח הצפון-אמריקאי. החגורה – הכוללת כ-2 מיליון קילומטרים מעוקבים של סלעי יסוד – נוצרה מהפחתה של לוח קוּלָה בתנועתו צפונה מתחת ללוח הצפון-אמריקאי לפני כ-55 מיליון שנה.

מקום נוסף בו נוצרות חגורות געשיות הוא מעל נקודות חמות, והן נקראות "שרשרות געשיות". הגאולוג הקנדי ג'ון טוזו וילסון (John Tuzo wilson) הגה ב-1963 את הרעיון כי שרשרת של הרי געש דוגמת הוואי היא תוצאה של תנועה איטית של לוח טקטוני מעל נקודה חמה ה"קבועה" עמוק מתחת לקרום. עד כה זיהו גאולוגים בין 40 ל-50 נקודות חמות כאלה בהיקף כדור הארץ, והפעילות ביותר מצויות מתחת לאיי הוואי, גלאפגוס, ראוניון ואיסלנד וכן מתחת לילוסטון. דוגמה לחגורה געשית שנוצרה בדרך זו היא החגורה הגעשית של אנאהים (Anahim Volcanic Belt) בקולומביה הבריטית, שנוצרה בעת מעבר הלוח הצפון-אמריקאי מעל הנקודה החמה של אנאהים. חגורה זו כוללת שרשרת של הרי געש במערבה ומתחמים געשיים במזרחה.^[1]

מרבית החגורות הגעשיות של נקודות חמות הן בזלתיות, מאחר שהן נוצרות מעל לליתוספירה אוקיינית. כתוצאה מכך, התפרצותם נפיצה פחות מזו של חגורות געשיות באזור הפחתה. חגורות געשיות הנוצרות מעל נקודה חמה פנים-לוחית הן ריוליטיות ולכן נפיצות יותר.

חגורות געשיות מצויות מעל אזורים של טמפרטורות גבוהות במיוחד (700-1,400 מעלות) במקום בו נוצרת מאגמה באמצעות התכה חלקית של סלעים בקרום ובמעטפת העליונה. אזורים אלה נוצרים לרוב לאורך שולי לוחות בעומק של 10-50 ק"מ.

שרידיהן המעוותים והסחופים של חגורות געשיות עתיקות נמצאים באזורים געשיים לא פעילים כגון השילד הקנדי. שילד זה כולל יותר מ-150 חגורות געשיות שמוצאן בפרקמבריון (600-1,200 מיליון שנים), וסחיפה שחלה בהם הפכה אותם למישורים שטוחים. אזורים אלה הם חגורות ירוקות שנוצרו בקראטונים מהארכאיקון ומהפרוטרוזואיקון בין גופים גרניטיים וגנייסיים, ומתאפיינות בהתמרה מסוגים שונים של רצפים געשיים מאפייים ואולטרה-מאפייים הקשורים לסלעי משקע. נראה שחגורות ירוקות אלה נוצרו במרכזי התפשטות אוקייניים קדומים ובקשתות געשיות. החגורה הירוקה של אביטיבי (Abitibi greenstone belt) באונטריו ובקוויבק היא אחת החגורות הירוקות הגדולות בעולם.

הטבעת הפסיפית – שולי היבשות המקיפות את האוקיינוס השקט – היא אוסף של חגורות געשיות היוצרות את טבעת האש, בהן:

• החגורה הגעשית האנדית (Andean Volcanic Belt) – שרשרת של הרי געש המצויה לאורך השוליים המערביים של אמריקה הדרומית ומחולקת לשלושה מקטעים: צפוני, מרכזי ודרומי.
• הקשת הגעשית של אמריקה המרכזית – חגורת איים געשיים שהתחברו באמצעות סלעי משקע לרצף יבשתי המחבר את שתי האמריקות.
• הרי הגעש של מזרח באחה קליפורניה הדרומית יוצרים חגורה געשית במפרץ קליפורניה.
• רכס קסקייד במערב אמריקה הצפונית – נוצר מהפחתה של לוח חואן דה פוקה מתחת ללוח הצפון-אמריקאי. רכס זה כולל כמה חגורות געשיות – בהן החגורה הגעשית של פמברטון (Pemberton Volcanic Belt) והחגורה הגעשית של גריבלדי (Garibaldi Volcanic Belt) בהרי הקסקייד הקנדיים, והרי געש ידועים דוגמת הר הוד, הר סנט הלנס והר ריינייר בשטח ארצות הברית.
• החבל הגעשי הצפון-קורדילרי^[2] במערב קנדה.
• החגורה הגעשית אלרט ביי (Alert Bay Volcanic Belt) – חגורה געשית מהנאוגן שעברה סחיפה רבה, בצפון האי ונקובר.
• החגורה הגעשית של סטוצ'י (Setouchi Volcanic Belt) – חגורה געשית ביפן שנוצרה במיוקן.
• החגורה הפיליפינית (Philippine Mobile Belt)^[3] – הכוללת את מרבית איי הפיליפינים.
• החגורה הגעשית של טאופו (Taupo Volcanic Zone) – באי הצפוני של ניו זילנד, במרכזה נמצא אגם טאופו – אגם לוע שנקווה בתוך קלדרה.
• חגורת הר ריד (Mount Read Volcanics) – חגורה געשית במערב טסמניה שמקורה בקמבריון.

• החגורה הגעשית הטרנס-מקסיקנית – הנמשכת לאורך 900 ק"מ ממערב למזרח לרוחב דרום מקסיקו.
• תצורת בראבו לייק (Bravo Lake Formation) – חגורה געשית מאפית ומשטח בזלת נרחב באי באפין בקנדה.
• החגורה הגעשית החופית (Coastal Volcanic Belt) – משתרעת לאורך החוף המערבי של אמריקה הצפונית, מחופי מסצ'וסטס בארצות הברית ועד ניו-ברנזוויק בקנדה. חגורה געשית זו – שנוצרה בסילור המאוחר – היא אחד מן החבלים הגעשיים הדו-אופניים הגדולים בעולם, ומורכבת ממאגמה בזלתית וריוליטית.
• קשת האלמאהרה – חגורה געשית המורכבת מקשת איים במזרח אינדונזיה.
• הרי טושטלאס (Tuxtlas) – חגורה געשית המשתרעת לחופי וראקרוס במפרץ מקסיקו. רכס זה משך תשומת-לב בשל היותו אנומליה געשית מבודדת המרוחקת כ-150 ק"מ מהחגורה הגעשית הטרנס-מקסיקנית וכ-330 ק"מ מהקשת הגעשית של מרכז אמריקה, בשל פעילותו החריגה של הר הגעש סן מרטין טושטלאס ומפני שהוא מייצג גשר בין שתי תקופות גאולוגיות: מרבית הגעשיות בו התרחשה בפליוקן, עם כיסוי נרחב בסוף הפליסטוקן.^[4]

חגורות געשיות ימיות הן שרשרות של הרי געש תת-ימיים:

• שרשרת קוב-איקלברג המשתרעת מהשקע האלאוטי עד רכס חואן דה פוקה
• איי קודיאק-בואי בדרום מפרץ אלסקה.
• איי לואיסוויל בדרום-מערב האוקיינוס השקט.
• שרשרת איי הוואי-אמפרור הכוללת את איי הוואי והרי געש תת-ימיים, המשתרעת ממרכז האוקיינוס השקט ועד לשקע האלאוטי.
• איי ניו אינגלנד – שרשרת הרי געש תת-ימיים במערב האוקיינוס האטלנטי – חגורה געשית המהווה שריד למעבר הנקודה החמה של ניו אינגלנד המצויה היום מתחת לאיים האזוריים.
• רכס חואן פרננדז (Juan Fernández Ridge) – רכס באוקיינוס השקט המורכב מאיים געשיים ומהרי געש תת-ימיים בלוח נסקה.

• גאולוגיה - מונחים
• משטח בזלת נרחב
• מתחם געשי
• שדה געשי

• Encyclopedia of Volcanoes,‏ ISBN 0-12-643140-X ,Academic Press